ברנדה ק.
פלאקנסשמור על התכונות
שהופכות אותך למיוחד מבלי לבלבל את תלמידך-ואת עצמך-עם האגו שלך.כריסי פרימיקס ישבה
על המזרון והתכוננה לשיעור במרכז היוגה בשארלוט, צפון קרוליינה. תשומת
ליבה הוסח לשיחה רועמת שהמורה שלה ניהלה בתחילת הכיתה: "היא ספרה למספר
תלמידים על היום העגמומי שהיה לה. היא הייתה שלילית, וכשהיא ספרה את
הסיפור, היא טמנה בחובו כל רגש שהוציאה מהשרוול. כל זה הכתיב את מהלך
העניינים: היא מאוד רצתה לעבוד על הכעס שלה, וכל הכיתה חשה בזה בסיום".
פרימיקס הוסיפה: "בשלב זה כל מה שרציתי לעשות הוא ללכת"...
הוראה הינה צירוף ערמומי בין הדרכה נטולת רהבתנות לבין התחייבות אישית.
מורה צריך לאפשר לתלמידים עם צרכים ודוגמאות ספציפיות ללמוד את השיעור שעל
הפרק, אבל מצד שני לתת להם הרגשה של קבלת פנים וביטחון.
בזמן שאתה מצפה להנחיל חוכמת חיים, ובנוסף טכניקות של התנוחות, זה קל מפעם
לפעם לתת לאגו שלך לשלוט בשיעור. אז איך אתה אמור למזג את החלקים הטובים
ביותר באישיותך אל תוך ההוראה, מבלי לתת לכיתה להפוך ל"אופרת סבון" או
לכיתת תרפיה?
מקום טוב להתחיל בו הוא להבחין בתפקיד של העצמי, ואיך הוא בא לידי ביטוי
בחיים של כולנו. המונח ב"סנסקריט" להרגשת העצמי, או ה"אני" הוא אהמקארה
(Ahamkara) , החלק של התודעה שלנו בעל מודעות עצמית אשר מתעסק בצרכים
ותשוקות, ובנוסף מתייחס לאגו. דרך אחת להבין ולשלוט על האגו היא תרגול האי
התקשרות (Nonattachment). אי ההתקשרות לעיתים מוגדרת כניתוק או תלישות
(Detachment) המרמזת על בהלה או התכחשות של צרכים ותשוקות. למרות זאת, דרך
טובה יותר לחשוב על זה יכולה להיות אי התקשרות- הרעיון של אי היצמדות
לעצמים ולרגשות. במקום דחייה או הפניית עורף מהעולם שבחוץ, אתם נותנים
לעצמכם להתבלבל או להתעצב ממנו.
"אני לא חושב שניתוק (Detachment), זה מה שהגורואים הגדולים אומרים לנו
לעשות", אומר מייקל ראסל, פסיכותרפיסט ומורה ליוגה. "אני חושב שהם מנסים
להביא אותנו למקום של קבלה (Acceptance). קבלה זו נרכשת על ידי פתיחות
הרגשות והמחשבות- להיות יותר מודעים אליהן ויותר במגע איתן, מאשר להכחיש
אותן או לשלול כל קשר אליהן. מורה בכיר של שיטת איינגר מוסיף: "בכל אימת
שאנחנו לא מרגישים בנוח עם ההוראה שלנו, אנו נצמדים למשהו. כשיש לנו זמן,
אנחנו צריכים ללכת אחורה ולבדוק את התגובות (Reaction) שלנו. זו הסיבה
שתרגול ה"חוסר היצמדות לדברים" (Dispassion) הוא כל כך חיוני. אתם יכולים
להתבונן על איך אתם נצמדים לדברים, ועל איך שהם חוזרים ושבים שוב ושוב.
אז איך אתם הופכים להיות יותר מודעים לדברים שאתם נצמדים אליהם, ומנסים
להוציא אותם מחוץ להוראה?
הפכו את ההוראה לתרגול עצמי
ראסל מציע שתהפכו את ההוראה לתרגול ללימוד עצמי. הסבו את צומת לבכם אל מה
שקורה בזמן השיעור ואחריו- כתבו יומן על החוויות שלכם. רשמו פתקים על איך
הרגשתם (זה לא חייב לכלול פרטים מדויקים). האם חשתם מוסחים באיזושהי צורה?
האם הייתם מאוד ממורכזים ומפוקסים?
כשאתם מתחילים בתהליך של התבוננות על עצמכם כמורים, נסו לא להיות
שיפוטיים. אם אתם לא מרוצים מהתקדמות הכיתה שלכם, שאלו את עצמכם מה באמת
קורה, ועל תיקחו את הכול על עצמכם באופן אישי, ואל תקניטו תלמידים. אולי
סדר התנוחות יותר מדי מתקדם ואנשים מתבלבלים בצורה כזו, אולי אתם עצבניים
בגלל תלמיד עם צרכים מיוחדים, אולי היה לכם בעיה למצוא חנייה ועכשיו אתם
מרגישים חסרי מנוחה. נסו לחשוב על הסוגיות הטמונות מתחת לפני השטח, וחשבו
איך אתם מגיבים אליהן.
עוד פקטור חשוב שיכול לעזור זה עוד מורה ליוגה. הזמינו מורים, קולגות,
ומתרגלים להשתתף בשיעור שלכם, וכך תוכלו לקבל היזון חוזר לאחר מכן. אולי
יהיה להם תובנות על בעיות שיש לכם, ואולי הם גם ייתנו לכם עצות נטולות
רהבתנות איך להגיב.
רק בעצם העובדה שאתם מלמדים הרבה, יכול לעזור לכם להיות יותר מפוקסים.
"מורים חדשים צריכים ללמד כמה שיותר ולא לדמיין איזו כיתה היפותטית שתגיח
ביום מן הימים. הם צריכים ליצור כיתות מחברים, משפחה וכדו'"- אומרת מרט'ה
לינק, מורה ותיקה. אם המורה הוא חסר בטחון היא אומרת, "זה האגו שלא מרגיש
טוב מספיק או שווה ערך מספיק". המורה צריך לבנות בטחון, ולהיות מאוד
סמכותי בכדי "לרכוש את כסא המורה".
מה להשאיר בפנים, מה להוציא החוצה
בזמן שאתם מנסים לנקות רגשות שליליים מההוראה, אתם לא צריכים להסיר את כל
האלמנטים שרכשתם, של הניסיון שלכם. ראסל אומר: "כשמורים לוקחים פלח
מהגדילה האישית שלהם, או גוש של ידע שהם רכשו בחייהם, וחולקים אותו בכיתה,
זה עשוי להיות מאוד השראתי.
שומאכר ניסח אנאלוגיה: "ההוראה היא המנה העיקרית בארוחה, בעוד שהאישיות של
המורה היא התבלין שהופך את הארוחה לדשנה. כשאתם נהיים יותר מנוסים, אתם
מפתחים קול, ביטוי משלכם, ואז הכיתה הופכת להיות יותר חיה ויותר אמיתית".
האחריות שמורה נושא על כתפיו יכולה להיות מאוד מפחידה לפעמים, וזה קשה
להשאיר את הנושאים האישיים מחוץ לכותלי הכיתה. בהבאת תשומת לב לדברים
שצצים בכיתה, כוונו אותם, ואפשרו לעצכם ללמוד מדברים אלו. בהפנמה של נושא
זה אתם תגלו שההוראה שלכם נהייתה עשירה יותר, ואתם תהפכו לנוכחים ובעלי
השפעה במרכז החדר. המאמר תורגם
מהמגזין YogaJournal.com.
