הבהגוואד גיטה

הספר הראשון של היוגה

הבהגווד גיטה ("שירת האל") השפיע על גדולי האמריקאים, מהנרי דיוויד תורו ו אופנהיימר. המסר שהספר מעביר, לוותר על הציפייה של לקבל את הפירות של המעשים שלנו, רלוונטי עדיין כיום בדיוק כפי שהיה, כשנכתב לפני שני מילניומים.

At the sight of this, your Shape stupendous,

Full of mouths and eyes, feet, thighs and bellies, Terrible with fangs, O master, All the worlds are fear-struck, even just as I am. When I see you, Vishnu, omnipresent, Shouldering the sky, in hues of rainbow, With your mouths agape and flame-eyes staring— All my peace is gone; my heart is troubled. -Doctor Atomic (act 2, scene 2, chorus)

אם נוכחת באחד מההופעות של "דוקטור אטומיק", אופרה של ג'ון אדמס המספרת את סיפור הפעלת פצצת האטום הראשונה ליד לוס אלאמוס, ניו מקסיקו, היית ודאי שומע את המילים הללו, וייתכן שגם היית נחרד מהתמונה של האל ההינדי וישנו שצוירה שם. אך הפיסקה היא לא מקורית של אדמאס; היא נלקחה בכבוד רב מהבהגווד גיטה (במקרה הזה מהתרגום של סוואמי פרבהוננדה ושל כריסטופר אישרווד מ1944). אדמס הוא לא האמריקאי היחיד ששאב השראתו מהיצירה הזאת, למעשה הוא פעל על פי מסורת ארוכה של השאלה ושימוש בפסוקים ורעיונות מהיצירה. אם תדעו איפה לחפש, תוכלו למצוא את הגיטה בכמה מיצירות הספרות והפילוסופיה האמריקאיות המפורסמות והמכובדות ביותר; משיריו של ראלף וולדו אמרסון -"ברהמה", ועד ליצירה "ארבע רבעיות" של תומאס סטרנס אליוט, שלא לדבר גם על שירי פופ בריטיים שעלו על המפה האמריקאית. כמתברר, הבהגווד גיטה משכה את המערביים בכלל ואת האמריקאים בפרט כבר מאמצע שנות העשרים של המאה ה19, הרגע שבו התרגום האנגלי הגיע לידיהם.

הגיטה הוא הספר השישי מתוך המהאבהארטה, שהוא אחד מספרי השירה האפית המפורסם ביותר בהודו. לא ברור בדיוק היכן חוברה הגיטה –ישנם השערות מרובות. קיים בסיס אקדמאי הטוען שהגיטה הושלמה באזור שנת 200 לספירה, ואז צורפה למהאבהארטה. רבים רואים בה ככתב הקודש הממשי הראשון שמציג את היוגה בשלמותה. באופן מפתיע, למרות היותו טקסט עתיק מתרבות זרה, הוא מתקבל בהתלהבות רבה ע"י המערביים. הגיטה, כמו יצירות ספרותיות גדולות אחרות, יכול להיקרא בהמון רבדים, ביניהם: מטאפיזי, מוסרי, רוחני ופרקטי; ומכאן קסמו.

לאלו שלא זכו לקרוא את הגיטה, הוא מתאר דיאלוג בין ארג'ונה, אחד מחמשת נסיכי פאנדו, ובין האל ההינדי קרישנה, שבסיפור זה משמש כרכב של ארג'ונה. ארג'ונה ואחיו מוגלים מממלכת קורוקשטרה כבר 13 שנים, מנותקים מנחלתם החוקית, ע"י חלק ממשפחתם; הגיטה מתאר את מאבקם להשיג את כס המלכות בחזרה, מה שמצריך מארג'ונה לפתוח במלחמה נגד קרובי משפחתו, ולהפעיל את מיומנויות הלחימה הבולטות שלו.

הסיפור מתחיל בערבות החוליות של קורוקשטרה, המקום שבו ארג'ונה, קשת מפורסם, הוצב להילחם. אך הוא מהסס. הוא רואה כי ניצבים נגדו חברים, מורים, וקרובי משפחה, ומאמין שלהילחם – ואף להרוג – אנשים אלו יהיה חטא חמור, שלא יכול להוביל לטוב, גם במידה ויצליח להשיג את הממלכה שוב. קרישנה נוזף בו על פחדנותו, הרי ארג'ונה מגיע מהכסתה (מעמד) של הלוחמים, ולוחמים אמורים להילחם. בנוסף, הוא ממשיך ומציג רציונל רוחני ללחימה נגד אויביו, שכולל דיון על קרמה, על ג'ננה ועל בהקטי יוגה, וכן, מסביר על טבעה של האלוהות, על הגורל המהותי של האנושות, ועל תכלית חיי התמותה.

שירה בהלוואה

כיצירה זוהרת ועוצמתית , הגיטה מציעה את מה שהנרי דיוייד טורו מתאר כ"פילוסופיה קוסמוגונית אדירה... אשר בהשוואה לעולם המודרני ולספרות העכשווית נתפסת כחסרת ערך וטריוויאלית". למרות שאין קו מנחה ברור אשר שולב לתוך החברה המערבית על ידי הוגי דעות, משוררים, מורים ליוגה, ופילוסופים שנמשכו לגיטה,חוזרים שלושה נושאים עיקריים שענייניו את הקוראים: טבע האלוהות, היוגה- או הדרכים הרבות להתחבר אל האלוהות; ולבסוף, ההכרעה הסופית של הקונפליקט בין ההתכחשות לעולם, מה שנחשב הרבה פעמים כדרך המהירה להארה רוחנית, ובין הפעולה..

כתביקחו למשל את ראלף וואלדו אמרסון . בנובמבר 1857, אמרסון יצא במחוות אהבה דרמטית ביותר לגיטה: הוא פרסם שיר בעיתון "אטלנטיק מנט'לי" שנקרא "ברהמה". בבית הראשון של השיר כתוב:

"If the red slayer think he slays,

Or if the slain think he is slain, They know not well the subtle ways I keep, and pass, and turn again."  

שם נוסף שהוענק לשיוהלשיר חוב גדול לגיטה וגם לקאתה אופנישד. הבית הראשון של השיר כאילו וצוטט באופן מדויק מהפרק השני של הגיטה, בו קרישנה מנסה לשכנע את ארג'ונה להילחם: "האיש אשר מאמין שהנפש היא זו שהורגת, והאיש אשר מאמין שהנפש יכולה להיהרס, שניהם מוטעים. כי היא אינה הורגת ואינה נהרגת". כשמצרפים לזה משפטים המופיעים בהמשך: "אני הקרבן, אני הסגידה" וגם "הוא גם משרתי האהוב... אצלו ברכה והאשמה הם אחד" – מוצאים הרבה אלמנטים משירו של אמרסון.

יומניו של אמסרון אכן מאשרים את ההשפעה החזקה של הגיטה על חייו. ב1840, זמן קצר לאחר שהשיג את התרגום הראשון של צ'רלס ויל'ינס מ1785, אמרסון כתב את מה שהפך לשורות הפתיחה של "ברהמה". כעבור עשור סיים לכתוב את השיר. טקסטים שנכתבו בפרצי השראה הוספו בין פסקאות ארוכות שהועתקו מהאופנישדות,וכך נוצר "ברהמה".

מה שמרשים בשיר , שאולי מוחמץ אצל הקוראים המודרניים, הוא ההבדל הקיצוני בתפיסה של האלוהות אשר שונה מאד מהראייה של הזרם המרכזי דאז, ואפילו מהתפיסה של הדתות הליברליות שדוגלות באל רחמן, ששלטו בקונקורד, בקיימברידג', ובמסצ'וסטס, בזמנו של אמרסון.

השיר "ברהמה" היווה מדיטציה על מה שאנו קוראים לו היום בראהמן "האבסולוטי, שנמצא מאחורי ומעל כל האלוהויות השונות...הישויות והעולמות." בתקופתו של אמרסון,לא היה הבדל ניכר בין שני המושגים: של אלוהות כוללת (בראהמן), לבין שמו של האל הבורא ממשולש האלוהות ההינדי. אך התיאור, והמקורות בהם הוא משתמש מסגירים אותו. אמרסון לא רק החליף בשילוש קדוש אחד באחר, הוא תמך ברעיון של אל שמייצג את הכל (גם את הרוצח וגם את הנרצח) ומבטל את ההפכים ("צל וקרן אור הם אותו הדבר")

הקהל של אמרסון היה יותר מבולבל מאשר פגוע מזה שהכניס חלק מהגיטה ל"אטלנטיק". שירו נתפס כשטותי, היתולי ולא כל כך ברור. פרודיות על כך התפרסמו באופן רחב בעיתונים בכל רחבי המדינה.

אך עדיין, אם נתייחס לכך ברצינות, הגרסה הזו של האלוהות יכולה להוות הקלה אדירה (אם בראהמן נמצא מאחורי הכול, לבני האדם יש הרבה פחות כוח ממה שאנו נוטים להאמין) או שאולי לגרום להרגשת מועקה נוראית (מה קורה למוסריות כש"צל וקרן אור", או טוב ורע הם אותו הדבר?)

אלוהים גדול ונורא

בגיטה, הביטוי הכי חזק לרעיון הזה נמצא לא בפרק השני,אשר אמרסון משתמש בו בשיר, אלא בפרק ה11, כשקרישנה מראה את טבעו האמיתי לארג'ונה. בשביל לעשות זאת, הוא מעניק לו את מתנת הראייה המיסטית באופן זמני, זאת מכיוון שלא ניתן לראות את קרישנה במלוא הדרו עם עין בלתי מזוינת.

מה שארג'ונה רואה זו דמות בעלת צורות רבות שבקושי ניתן לתיאור. משהו ללא גבול, שמכיל את כל העולמות והאלוהויות, שיפה בצורה מדהימה, עם זרי פרחים ותכשיטים ו"קישוטים נשגבים", אשר בוער בזוהרן של אלף שמשות. בו בזמן, היצור הזה גם מחריד, כיוון ויש לו "אין ספור ידיים, אין ספור פיות, אין ספור עיניים" וכליי נשק אלוהיים שמונפים בראווה. בעוד ארג'ונה מסתכל, אלפים עוברים דרך ניבי היצור הזה ונמחצים בין שיניו, כאשר ביניהם אויביו של ארג'ונה משדה הקרב. ארג'ונה רואה את היצור "מלקק את העולמות... טורף וזולל אותם עם פיות בוערים" (הציטוט הזה לקוח מתרגומה של ברברה סטולר מילר). כלומר, הוא עד לאין סופות שואות ואלימות הגוברות על איזשהו כוח הידוע לאנושות. ארג'ונה כמעט ומתעלף.

ב-16 ביולי, 1945, אחד הימים הגורליים ביותר בהיסטוריה, נזכר ג'. רוברט אופנהיימר במחזה המדהים והנורא שנגלה לעיני ארג'ונה. אופנהיימר היה מוביל צוות המדענים שהפעילו את פצצת האטום הראשונה. כעד לכדור האש הבוער מעל מדבר ניו מקסיקו, אופנהיימר ציטט את קרישנה, כשגילה את טבעו האמיתי כוישנו: "אני הופך למוות, הורס העולמות." למילותיו של ארג'ונה לא היה די כוח מול טבעו ההרסני של וישנו, אך הגיטה העניקה לאופנהיימר שפה שבה יוכל לתאר את הכוח והאימה של הפצצה האטומית.

הציטוט הונצח שוב ושוב באין ספור מאמרים, ספרים וסרטים. וכך, אופנהיימר החדיר חלק מהכתבים העתיקים של היוגה אל התודעה של דור חדש באמריקה. אופנהיימר היה תלמיד של הגיטה תקופה ארוכה, עוד מימיו כסטודנט לתואר ראשון באוני' הרווארד, שם קרא אותו בתרגום, ועד להיותו מרצה לפיזיקה באוני' קליפורניה בברקלי, שם הוא קרא בשפה המקורית- סנסקריט עם ארתור רידר. החוויה הייתה מעוררת, הוא אמר, והקריאה בסנסקריט הייתה "קלה מאד ונפלאה". (אלברט איינשטיין, לעומתו, התרגש מהתיאור של הבריאה שבגיטה, ואף ציין: "כשקראתי את הבהווגד גיטה והרהרתי איך אלוהים ברא את היקום הזה, כל השאר הדברים נראו תפלים.")

אך כיצד יוכל אדם לראות אלוהות זו בעצמו? קרישנה נתן לארג'ונה את המתנה של עין אלוהית. יש גם לנו תקווה, כמובן, והיא טמונה ביוגה. הגיטה יכולה להיקרא כמדריך למשתמש למגוון סוגי שיטות יוגה, כולם יובילו להארה ולשחרור. טורו כל כך השתכנע מהאפשרות הזאת עד שהוא תרגל יוגה שהתבססה אך ורק על קריאה של הגיטה ושל טקסטים הודים מתורגמים אחרים.

עד שהוא כתב את "וולדן" (1840-1850), לטורו היו דעות די מגובשות על היוגה, שאותם הכניס לסיכום המאמר כאילו הוא מספר משל הינדי עתיק. שם המחבר האמריקאי מספר את הסיפור של אמן מקורו שהשתמש ביכולתו הנדירה להתרכז בשביל לנסות ולגלף מטה מושלם. זמן רב עבר עד שסיים, ובשל דבקותו במשימה, הוא יצר "את אחד הדברים היפים ביותר, יפה יותר אף מכל בריאותיו של ברהמה. הוא יצר שיטה חדשה של יצירת מטה".

המשחק של ההתעוררות

לאחרונה, אנשים כמו ראם דאס ומורים ליוגה מודרניים אחרים מלמדים את האלמנט הפרקטי של הגיטה. ראם דאס, שהיה פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד עד 1963, לימד קורס שנקרא "היוגה של הבהווגד גיטה" בקיץ של 1974. המסגרת הזו הייתה היסטורית - פגישה קיצית במכון החדש ע"ש נרופה (כיום אוניברסיטה) בבולדר, קולורדו, שהוקם על ידי טרונגפה רינפוצ'ה, בודהיסט טיבטי.

ראם דאס התייחס לקריאה (וללימוד!) של הגיטה כתרגיל רוחני ועודד את תלמידיו לקרוא אותו לפחות 3 פעמים, עם שינוי קל בפרספקטיבה בכל פעם. הוא גם חיבר תרגילים המבוססים על הגיטה שיכולים "לפתח ולהביא לסדהאנה", או כתכנית לתרגולים רוחניים. אלו כללו בתוכן: כתיבת יומן, מדיטציה, קירטן (שירה), ואפילו "ללכת לכנסייה או מקדש."

במהלך הקורס, ראם דאס קילף את השכבות בגיטה, אחת אחרי השנייה, והוא סיכם: "מדובר על משחק של התעוררות, על התחברות לרוח." בהקשר הזה, הוא הציג את הקרמה, ג'ננה, ובהקטי יוגה כדרכים שונות אך קשורות בהן ניתן לשחק את המשחק. קארמה יוגה הייתה, על פי הנוסחה של ראם דאס, צו פעולה: "עשה את עבודתך... אך ללא הצמדות." חוץ מלשחרר את ההצמדות מפירות עבודתך, הוא אמר, עליך לפעול "מבלי לחשוב על עצמך בתור השחקן."

באופן אישי, ראם דאס הסתמך על בהקטי, היוגה של הדבקות, ובעיקר על גורו קריפה- חסד הגורו, שבו התלמיד מתמקד בגורו ומסתמך על חסדו. בקיץ הזה הוא הציע לתלמידיו מספר דרכים שיכולים לטפח גישה של התמסרות; הוא הסביר להם איך לסדר שולחן פוג'ה (דומה למזבח) וכיצד לזהות את הגורו שלהם. אך הנקודה העיקרית של ראם דאס הייתה, שבכל שיטה, ובכל סוג של יוגה, קיימות מלכודות: העניין הוא להשתמש גם במלכדת עצמה ככלי להתעוררות.

הרבה מורים ליוגה בן זמננו, שביניהם גם מאס וידל, המנהל הרוחני של dancing shiva yoga and ayurveda בלוס אנג'לס, פונים לבהווגד גיטה בכדי לאזן את השימוש המופרז בתרגול האסאנות במערב. כמו ראם דאס, וידל רואה את הגיטה כמדריך שימושי ל"העלאת המודעות".

הוא גם מדגיש את השלמות שבגישת הגיטה. הוא מתעקש ומציג את "ארבעת הענפים העיקריים של היוגה" לתלמידיו כשיטה כוללת אחת: "אף פעם לא הייתה כוונה לתרגל יוגה באופן חלקי או מקוטע". הענפים הם בהקטי (אהבה), ג'ננה (לימוד/ידע), קארמה (שירות), וראג'ה (מדיטציה). ומעל הכל, וידל מלמד את הגיטה כמטאפורה למאבק הרוחני שבו המתרגל לומד להשתמש במיינד ובגוף ככלים להתעוררות – כלים שאין להם הרבה ערך כשלעצמם.

יש אלמנט נוסף בגיטה: התעקשותו של קרישנה על ערך הפעולה בעולם הזה , ולא על השתמטות, ערך שמדבר למערביים מזה זמן רב. המושג הזה מהווה בסיס לקארמה יוגה, ולהתעקשותו של קרישנה שארג'ונה ילחם בקרובי משפחתו, דבר הנתפס כאיום. נכון, ארג'ונה חייב לוותר על פירות פעולותיו, אך עליו גם לוותר על הרעיון שאי פעם יהיה זה אפשרי לא לפעול. כפי שקרישנה מסביר בפרק 3 (תרגומה של ברברה סטולר מילר):

A man cannot escape the force

of action by abstaining from actions... No one exists for even an instant without performing action

ההיסטוריון ג'יימס א. איג'ייה טוען כי הלימוד הזה של הגיטה פותר את תעלומת הקריירה של רוברט אופנהיימר: זה שיצר את הפצצה ותמך בשימושה על הירושימה ונגאסקי, ובסופו של דבר הפך להיות אחד מהמבקרים המובילים בעולם נגד שימוש בפצצות אטום ומלחמה. בדיוק כפי שקרישנה התעקש שויתור על פעולה יחשב להרבה יותר גרוע מלפעול בצורה מבוקרת (ובסופו של דבר בלתי אפשרי בכל מקרה), כך גם אופנהיימר דחה את מגדל השנהב, ואת אשליית הריחוק כדי להצטרף לפרויקט מנהטן.

על פי איג'ייה, אופנהיימר האמין שהמדענים צריכים "לפעול באופן לא אנוכי אך גם אפקטיבי לעולם" ואף אמר פעם, "אם אתה מדען אתה מאמין... שזה טוב לתת לאנושות את הכוח החזק ביותר לשלוט בעולם". אופנהיימר אף פעם לא ברח מחובתו המקצועית, והצליח לנתק עצמו לטווח הקצר מתוצאות פעולותיו המטרידות. הוא האמין שזהו תפקידה של האנושות, ולא שלו, להתמודד עם הכוח האדיר שהוא עזר לשחרר.

העובדה שהוגי הדעות האמריקאים, המשוררים, והמורים ליוגה שאבו כל כך הרבה השפעה מהגיטה במאה שנים רק מוכיחה כמה כוח יש לכתב הקודש הזה. ומה שאף יותר מדהים, זה כמות הפרשנויות והדברים שהם הוציאו והביאו לחייהם ולתרבותם, וזה עוד בהתחשב בכך שהמתרגם הראשון של הבהווגד גיטה, צ'ארלס וילקינס, התנצל כשהציג את היצירה בהערות המתרגם: "הקורא יצטרך להצטייד בסלחנות בנוגע להרבה מהקטעים המוזרים שמתוארים בספר," וכך המשיך: "ועל הבלבול הרגשי שנפרס לכל אורך היצירה".

ולמרות כל מאמציו, וילקינס הרגיש שהוא לא הסיר באופן מלא את המעטה המסתורי של הגיטה. וללא רתיעה מקשיים אלו, האמריקאים ממשיכים לשיר את השיר אלוהי, ולהתאים אותו באופן הרמוני לרוחה של כל תקופה.