היסטוריה מודרנית של היוגה
טוני סנצ'ז ופיטר סטריוס משתפים את המסרים שהם למדו מהמורים הוותיקים שלהם.
תרבות המערב חוגגת עצמאות. אנחנו דוחפים את ילדינו
ללמוד ללכת ולהיות גאים בעצמאותם. במערב, לא רואים בעין יפה רמז של תלות
ביחסי משפחה, חברות או ידידות. אבל יוגה, במסורת שלה מעבירה מדור לדור דרך
של יחסים הדדיים ואינטימיים בין הגורו והצ'לה (סטודנט). היחסים בין גורו
לצ'לה היא תפיסה מוזרה לרוב הסטודנטים במערב- זה יכול ליצור קונפליקטים
פנימיים שעלולים לגרום להיקשרות חזקה עם המורה ובסוף ההיקשרות
לפרידה קשה- והפרידה הזו יכולה להיות נחמדה או מרה -תלוי
באופן בו מורה וסטודנט מתמודדים עם השינוי ביחסים שלהם. שאלנו שני מורים,
טוני סנצ'ז ופיטר סטריוס, איך הם יצאו מצל מוריהם ומצאו יוגה שיוכלו לקרוא
לה שלהם.
טוני סנצ'ז הוא המייסד והמנהל של ארגון היוגה בארה"ב, חברה ללא מטרת רווח
שמלמדת את הציבור על היתרונות של האטה יוגה ותורמת לסטודיו בסן-פרנסיסקו.
טוני מעביר שיעורים ציבוריים (פתוחים לציבור), סדנאות וקורסי הכשרה למורים
ברחבי הארץ. בעקבות זכייתו במדליה בתחרות לספורט היוגה הבינלאומי, המציא
סנצ'ז את המערכת ל"אתגר היוגה של האסאנות" ולאחרונה הפיק וידיאו לכל רמה
בסדרה. סנצ'ז התאמן עם ביקראם צ'ודהורי.
פיטר סטריוס התחיל את תרגולו בהאטה יוגה לפני 21 שנים בהדרכתו של שאנדור
רמטה. הלימודים היוגיים שלו כוללו ארבעה ביקורים ארוכים בהודו, ששם התאמן
תחת ב.ק.ס. איינגר. הוא הדריך סדנאות מגוונות וקורסי הכשרה למורים ברוחב
ארה"ב ואירופה מ-1987. היום סטריוס גר על החוף המרכזי של קליפורניה, ושם
הוא עובד כארכיטקט וכמייסד של מרכז יוגה סן-לואיס אוביספו. בתור עורך תורם
למגזין יוגה ג'ורנל, סטריוס כתב הטור "למתחילים" ב-2001.
יוגה ג'ורנל: מה משך אותך למורה שלך, וכמה זמן למדת איתו?
טוני סנצ'ז: כנער,
עבדתי ב-קולג' ליוגה בהודו של ביקרם צ'ודהורי. קניתי 10 שיעורים ברגע
שקלטתי שקרוב המשפחה של המורה היה פאראמנסה יוגהנאנדה, שספרו
"אוטוביוגרפיה של יוגי" השפיע עליי באופן משמעותי בהתבגרות שלי. תרגלתי
שבע עד עשר פעמים כל יום ובסוף הלכתי ל-"Ghosh's college" לכושר גופני
בקאלקטה, ששם קיבלתי תעודת מורה ליוגה.
מכיוון שלא הייתה לי אפשרות לשלם עבור שיעורים, ביקראם הרשה לי
לעבוד תמורת שיעורים. אפשר להגיד שהוא אימץ אותי לתוך המשפחה שלו, והעברתי
רוב הזמן שלי איתו לאורך ה-4 שנים שלאחר מכן, טיילנו ועשינו הדגמות.
פיטר סטריוס: פגשתי
את מורי שאנדור רמטה בניו-זילנד ב-1981. האמת היא, שהלכתי לשחק רוגבי
מקצועי, אבל עקב פגיעה מהספורט ניסיתי שיעור יוגה. שאנדור הדריך סדנה
בסופ"ש בביה"ס ליוגה, אז עם קצת עידוד מהמדריך, הסכמתי להצטרף. הסדנא
בהדרכתו הייתה לי שינוי מרענן - שאנדור היה שונה ממה שציפיתי ממורה
ליוגה ואהבתי אותו מיד; הוא דיבר בשפה שלי. בסוף, תרגול היוגה תפס את מקום
הקריירה שלי ברוגבי.
במשך שלוש שנים הייתי רואה את שאנדור כל פעם שהוא הגיע לניו-זילנד ללמד את
הקורסים השנתיים שלו. אח"כ נסעתי להודו ללמוד עם המורה של שאנדור, ב.ק.ס.
איינגר. איבדתי קשר עם שאנדור לפרק זמן קצר, עד שחזרתי לארה"ב ומצאתי אותו
בלוס-אנג'לס, שם הוא לימד סדנה של שבוע שלם. הוא זכר אותי והזמין אותי
לארוחת ערב עם משפחתו. מרגע זו ואילך התחלתי לארגן את סיוריו בצפון
אמריקה,את הנסיעות לסדנאות השונות עשינו יחד.
למשך שלושה חודשים בשנה, במשך כ-10 שנים, גרתי והתאמנתי עם מורי. העברנו
שעות רבות יחד, לעיתים ישנו באותו חדר. למדתי ממנו המון בשעות האלו אחרי
השיעורים, כשראיתי איך אפשר ליישם את ההתאמנות על מזרן יוגה לחיים מחוץ
למזרון.
יוגה ג'ורנל: מתי ידעת שהגיע הזמן לעזוב- והגבת מייד או שההיפרדות הייתה איטית?
ט.ס.: אחרי 4 שנים
של אימון אינטנסיבי, התחלתי להרגיש שאני צריך קצת מרווח נשימה. האי-נוחות
הזאת גרמה לוויכוח עם האח של ביקראם, שגרם למורי לשחרר אותי. הוא הסביר לי
שברגע שסטודנט למד את ה-84 התנוחות הקלאסיות, אין יותר דבר שמורה ליוגה
יכול להעביר לו, ולכן הגיע הזמן להתקדם.
לקחתי הפסקה של 10 חודשים מיוגה, ההפסקה נתנה זמן לגופי לנוח מכל המתיחות,
פיתולים, וקומפרסיה. בנוסף, היא נתנה לי הזדמנות להעריך את תפקידה של
היוגה בחיי וגרמה לי להכיר בעובדה שהיוגה הפכה להיות צורך רוחני עמוק וחשק
גופני.
כש"שיעור למתחילי יוגה" של ביקראם יצא לאור ב-1978, ביקשתי ממנו לשלוח לי
עותק, כי תמונות שלי הופיעו בפנים. בשיחה הזו ביקראם הזמין אותי לנהל
ביה"ס שהוא הקים בסן-פרנסיסקו. הרגשתי מוכן להמשיך את התרגול שלי למשרה
מלאה, אז הסכמתי. עבדתי אצלו ל - 5 שנים נוספות.
התחושה של אי-הנוחות חזרה. הרגשתי שהשיעורים של ביקראם התחילו לחזור על
עצמם. ידעתי שהייתי צריך לחקור את היוגה בדרך שלי כדי להמשיך להתקדם.
החלטתי להקים ביה"ס בעצמי, היוגה סטודיו של סן-פרנסיסקו. למרות שביקראם
חשש בהתחלה, הוא ידע שההחלטה היא סופית, וקיבל את ההחלטה שלי.
נפרדנו ביחסים חברתיים.
פ.ס. : ההחלטה
להיפרד לא הייתה שלי. בערך לפני 3 שנים שאנדור לקח אותי הצידה אחרי סדנה
ואמר בעדינות, "הגיע הזמן לסיים את ההנקה." היה קשה מאוד לשמוע את המשפט
הזה. אחרי 18 שנים של תרגול, הרגשתי שזו הייתה רק ההתחלה של ההיכרות עם
הבסיס והמקורות של ההאתא יוגה ושסוף סוף אני מוכן ללמוד את הדיוק
בתרגול.
ההמלצה של שאנדור הפתיעה אותי, אבל הוא הבין את משמעות הקושי שבשינוי ונתן
לי הרבה זמן לעכל. שאנדור נאבק כשהגיע זמנו להיפרד מהמורה שלו, איינגר, אז
הוא עשה את הכול כדי לעזור לי. הוא נתן לי הזדמנות לראות את החוכמה
והמילוי בלי לכפות עליי. שנתיים מאז, כשסוף סוף נפרדנו, הוא אמר, "אני לא
עוזב אותך. אם תאבד את דרכך, תתקשר אליי."
יוגה ג'ורנל: איך היה לך מייד אחרי שנפרדתם?
פ.ס.: נפלתי בהתחלה.
שאנדור אמר שאני לא יכול ללמד הרצפים שלו ועליי ליצור משלי. לא הרגשתי
בנוח ללמד משהו שלא תרגלתי, אבל שום דבר לא עלה לי. הייתי מתעורר בבוקר,
פורס את המזרן, אבל הקול של שאנדור הדהד בראשי. זו לא הייתה היוגה שלי, אז
הפסקתי לתרגל בכלל ל-5 חודשים. במקום יוגה, טיפסתי על ההרים. התחלתי למצוא
הזדמנויות לתרגל יוגה מחוץ למזרן ולגלות האינטואיציה שלי.
וודאי, הייתי חייב להמשיך ללמד- זה שילם על החשבונות- אז לימדתי שיעור
מאוד מסורתי כולל רצפים כמו ברכות השמש. זו הפכה להיות התקופה הכי קשה
בקריירה שלי בתור מורה, יותר מאשר רק התחלתי. ברור שהיו לי 20 שנה של יוגה
כבסיס, אבל לקח לי זמן לתרגול לזרום, ולהיות משהו באמת אישי שיכולתי ללמד.
בתקופה הזאת הרשיתי לתלמידים שלי לראות את המאבק שלי, כדומה לשאנדור שנתן
לי לראות את שלו. האמת היא שאני עדיין נאבק, אבל הצלחתי ליצור גישה משלי.
כמו טוני, הקול בא מגופי,מבפנים – הוא,הקול הזה, התחנן בפניי שאמשיך לתרגל
יוגה. הגבתי בלתת לו להדריך אותי בחזרה לתרגול, לסמוך על האינטואיציה שלי
במקום על הזיכרון.
רצף של שלושה חלקים יצא: מתחילים עם תרגילי פתיחה שקראתי להם
"תרגילי פינוי מקום"; ואז עובדים באמצעות סט פעיל שנקרא- "בניית חום"; ואז
מסיימים עם תרגילים שנקראים "תרגילי דממה" כהכנה למדיטציה.
ט.ס.: למרות שביקראם
אמר לי שאין לי אפשרות ללמד את העשרים ושש תנוחות שלו, התאמנתי בכל
התנוחות הקלאסיות, אז היה לי קל להמציא רצף משלי. הוספתי הרבה אסאנות שהיו
חסרות באימונים של ביקראם, כמו תנוחות לחיזוק שרירי הזרועות והבטן.
הרצפים של ביקראם עוררו בי ההשראה, וסמכתי על הניסיון שלי בכדי לפתח את ה-
אתגר היוגי.
י.ג.: איך היחסים עם המורה שלך השתנו?
ט.ס.: ביקראם אמר
שאוכל להתקשר אליו בכל עת שאצטרך הדרכה. שנה שעברה התקשרתי לספר לו על
הוידיאו של הרצף החדש שלי, ה"אתגר היוג"י, אבל הוא נתן לי פקודה להפסיק.
הוא אמר שהיוגה שלי שייכת לו, הוא לא הרשה לי למכור אותה. אמרתי לו "חבל,
כבר פיתחתי רצפים עם תנוחות משלי, והחלטתי להוציא את הסרטונים הללו". הוא
אמר לי שאם אמשיך עם הוידיאוים האלו אמות בקרוב. עניתי לו "או קיי, אם
ככה, אז כדאי לי להתקדם עם זה, לפני שאמות." הוא לא אהב את החוש הומור
שלי, וניתק.
הוצאתי את הסרטונים האלו, ולא דיברנו מאז. אני עדיין מעריך אותו בתור מורי
וידידי, אבל יש ליוגים הודיים נטייה להתחבר יותר מדי לשיטות שלהם. קשה להם
לראות אחרים שממשיכים להתקדם ולשנות את המסורת. יוגה היא ידע אוניברסאלי
שמוקנה למי שמתרגל אותה, לא לאלו שרוכשים זכויות.
פ.ס.: כשעוקבים אחרי
מורים חזקים, אתה נוטה לסמוך על השיטות שלהם ולתת לאינטואיציה שלך להיות
עצלנית. הייתי צריך ללמוד להאמין באינסטינקטים שלי, ומכאן שאנדור הבין את
הצורך להיפרד. בכל אופן, היחסים בינינו לא השתנו; הם רק צמחו. עדיין יש לי
נגישות למסרים שלו בעומק נפשי. אני שומע את קולו חוזר על הוראות שמסר לי
לפני 10 שנים. הוראות, שלא הבנתי אז.
בהתקדמות העמוקה שלי בתרגול, המסרים של שאנדור ממשיכים לשרת אותי בדרכים חדשות. אני מאמין שהיחסים האלו ימשיכו לשרת אותי לאורך חיי.
י.ג.: האם אתה חושב שכל סטודנט מגיע לנקודה הזאת כשהוא צריך לעזוב את המורה?
פ.ט.: כן, אבל זה
בהנחה שיש לך את האינטליגנציה לדעת מתי לעזוב. המורה שלי היה מספיק נחמד
להגיד לי מתי ללכת, אבל עכשיו שיוגים מרוויחים כסף מהסטודנטים שלהם, זה
הפך להיות פעולה נדירה. בסופו של דבר התפקיד העיקרי של המורה הוא לסייע לך
לפתח אורך חיים מחויב ליוגה ולגלות את התרגול האינטואיטיבי שלך.
שאנדור היה אומר, "לא אהיה שם כשישימו אותך בקופסה". הוא התכוון שעל כול
סטודנט להיות אחראי לפיתוח האינטליגנציה שלו. זאת מחמאה גדולה למורה
כשהסטודנט עובר העלה. אם המורה שלך מעודד תלות במקום צמיחה, אז זה בטוח
סימן וזמן להיפרד.
ט.ס.: בוודאי שזה תלוי ביכולת וברצון של הסטודנט. יש אנשים שיספיקו להם 26 תנוחות. יש כאלו שיתמחו ב-100 תנוחות ועדיין ירצו עוד.
אם אתה ניגש למורה עם הרצון שהוא יציל אותך, אז הסכנה מתחילה. הגישה
העצלנית הזאת תמנע ממך להיות החלטי ולפתח את הפוטנציאל שלך. בן אדם צריך
להאמין בעצמו ו/או גם באלוהים, אבל אסור לו לפתח תלות באף אחד אחר. יוגה
דורשת מחויבות אינדיבידואלית. אפשר ללמוד וליצור הרבה מחוכמת המורה
ומהדרכתו, אבל בסופו של דבר תצטרך לסמוך רק על עצמך.
י.ג.: יש לך עצות למי שמרגיש שהגיע הזמן להיפרד ממורו?
פ.ס.: יוגה היא
ריקוד בין משמעת ואינטואיציה. הצמיחה שלך תלויה בשילוב של שתיהן. אם אתה
סומך על האינטואיציה מוקדם מדי ונפרד ממוריך בגלל שאתה לא אוהב את המשמעת,
אז לא תוכל להמשיך טייל בחלקים הקשים בשביל היוגה. אם אתה סומך על משמעת
יותר מדי זמן ולעולם לא מפתח את האינטואיציה שלך, אז אתה לעולם לא מתבגר.
