וונדה סקאראוולי

כבת להורים איטלקיים שוחרי-אמנות, כאשת מרצה לפילוסופיה וכפסנתרנית מצוינת, וונדה סקאראוולי הייתה רגילה כל חייה לפגוש אמנים יוצרים, אינטלקטואלים ואנשי-ספרות. הפילוסוף ההודי ג'. קירשנמורטי בא מידי שנה לשהות בווילה של משפחת סקאראוולי הצופה על העיר פירנצה. כשבעלה של סקאראוולי נפטר בפתאומיות אחרי מלחמת העולם השנייה, היא החלה לבלות את עונות הקיץ עם ילדיה בבקתה הררית בשוויץי, שם אירחה את קרישנמורטי במהלך מסעות הרצאותיו שם. בק"ס איינגר היה מגיע מידי בוקר ללמדו יוגה; הוא הציג את התורה העתיקה לסקאראוולי, אז בשנות ה-40 שלה, ו"חיים חדשים באו בגופי." אז החל מסע תגליותיה של מה שכינתה "אַלֶגרֶצָה", 'הלב הנבון'. היא למדה מודעות נשימתית, ומאוחר יותר גיבשה את גישתה האישית ליוגה (לפיה "אתה נעשה נבון ובה-בעת אתה מאושר") והחלה ללמד אחרים. סיפרה להעיר את עמוד השדרה (הרפר, סן פרנסיסקו, 1995) היה לספר-מופת. מאז מותה ב-1999 בגיל 91 המשיכו מספר מורים את מפעלה, במיוחד ראויה לציון אסתר מאיירס מטורונטו. "אני מתרגלת מפני שטבעי לי לתרגל," אמרה למאיירס בראיון שהתפרסם ביוגה ז'ורנל ב-1996.