מִירָה אַלפַסָה
מִירָה אַלפַסָה נקראה מאוחר יותר מירה מוֹריסֶט ומירה רִישַאר. היא נולדה ב-21.2.1878 ונפטרה ב-17.11.1973. נודעה גם בכינוי 'האם'.
היתה שותפתו הרוחנית של סְרי אוּרוֹבּינדו וב-29.3.1914 הגיעה למקום
התבודדותו בפּוֹנְדיצֶ'רי שבהודו. מכיוון שהיה עליה לעזוב את פונדיצ'רי
במלחמת העולם הראשונה, היא שהתה רוב הזמן ביפן. בסופו של דבר חזרה
לפונדיצ'רי והשתקעה שם ב-1920. אחרי ה-24.11.1926, כשסרי אורובינדו פרש
להתבודדות, היא ייסדה את האשראם שנקרא על-שמו יחד עם קומץ חסידים שחיו
סביב המאסטר. היא הפכה למנהיגת הקהילה, עֶמדה בה החזיקה עד יום מותה. קרן
הנאמנות שהקימה אחרי מותו של סרי אורובינדו ב-1950 ממשיכה לתמוך במוסד.
חוויות 30 השנה האחרונות בחייה של אלפסה תועדו בעבודה בת 13 כרכים בשם
"האג'נדה" ('סדר היום'). באותן שנים היא ניסתה לחולל שינוי פיזי בגופה כדי
להפוך למה שלדעתה היה סוג חדש של יצור אנושי, באמצעות היפתחות אל המודעות
של האמת העל-נפשית, עוצמה רוחנית שגילויה יוחס לסרי אורובינדו. סרי
אורובינדו ראה בה גלגול של האם האלוהית.
<span style="font-weight: bold;">חייה המוקדמים</span>
מירה אלפסה נולדה בפריז ב-1878 לאב יהודי-טורקי ולאם יהודיה-מצריה. היה לה
אח מבוגר יותר בשם מַתֵיאוֹ. המשפחה היגרה לצרפת שנה לפני הולדתה.
אלפסה מתארת את חוויותיה כילדה בפריז, ומספרת שבגיל 5 הבינה שאינה שייכת
לעולם הזה, ושאז החלה הסַדְהָנָה (האימון הרוחני) שלה. היא טוענת שהיתה
מתמלאת פתאום אושר ונכנסת לטראנס, מה שהטריד את אימהּ שראתה בתהנהגותה
מקור למבוכה חברתית. היא טוענת שבין הגילים 11 עד 13, סדרת התנסויות
נפשיות ורוחניות חשפו בפניה את קיומו של האל ואת האפשרות של האדם להתאחד
עימו. בגיל 12 עסקה בתורת הנסתר, ולדבריה, עזבה את גופה. באחת החוויות
שהיו לה בגיל 13 היא מספרת שיצאה מגופה והתרוממה מעל לעיר:
"הייתי רואה עצמי עטופה בגלימת זהב נהדרת, וככל שעליתי גבוה הגלימה היתה
נמתחת ומקיפה את העיר, ואז הייתי רואה גברים, נשים וילדים יוצאים מכל עבר,
נאספים מתחת לגלימה, מבקשים עזרה ומספרים על סבלותיהם, ובתגובה הגלימה
היתה נוגעת בכל אחד מהם. ברגע שנגעה בהם זכו לנחמה ורפואה וחזרו לגופיהם
מאושרים ומחוזקים. שום דבר לא נראה לי יפה מזה, וכל מעשי היומיום נראו
משעממים ואפורים לעומת הפעילות הלילית הזאת."
בגיל 14 נשלחה אלפסה לסטודיו לאמנות, ושנה לאחר מכן כתבה חיבור מיסטי בשם
"הנתיב שאחר-כך". באותה שנה נסעה לאיטליה עם אימה. כשביקרה בארמון הדוצ'ה
בוונציה היא טוענת שנזכרה באירוע מחיים קודמים שבו נחנקה והושלכה לתעלה.
(מאוחר יותר, למשל ב"אג'נדה", היא תתאר גלגולים נוספים). בגיל 16 הצטרפה
ל"בית הספר לאומנויות היפות", שם אימצה לעצמה את הכינוי "הספינקס", ובהמשך
העלתה תערוכה ב"סלון של פריז".
ב-1897 נישאה להֶנרי מוריסט, השתלבה בנוף האמנותי של פריז והתיידדה עם האמנים אוגוסט רוֹדֶן ומוֹנֶה.
אלפסה טוענת שבין הגילים 19 ל-20 הגיעה לאיחוד מודע ותמידי עם הנוכחות
האלוהית, מבלי להיעזר בספרים או במורים. מעט אחר כך היא גילתה את הרַאגָ'ה
יוגה של וִיוֶוקַנַאנְדָה, שאיפשרה לה התקדמות מהירה עוד יותר. היא מספרת
ששנה או שנתיים לאחר מכן פגשה בפריז הודי אחד, שהציע לה לקרוא את
הבְּהַגַוַואד גִיטָה ולאמץ את קרישנה כסמל האלוהות הנצחית. היא השיגה
תרגום בצרפתית (שהיה עלוב' אך עדיין איפשר לה להבין את מהות הדברים).
לדבריה ראתה במהלך המדיטציות שלה מספר דמויות רוחניות שכולן הציעו לה עזרה
כזו או אחרת.
ב-1898 נולד לה ולמוריסט בן בשם אַנדרֶה.
ב-1904 היא פגשה בחלומותיה דמות אסיאתית כהה שאותה כינתה 'קרישנה'. דמות
זו הדריכה אותה במסעה הפנימי. היא למדה לתת אמון מוחלט בקרישנה, וקיוותה
לפגוש אותו בחיים האמיתיים. ב-1905 פגשה את איש תורת-הנסתר מַקס תֵאוֹן,
שהסביר לה את חוויותיה הרוחניות. היא ערכה שני ביקורים ממושכים באחוזתו של
תאון באלג'יר כדי לחיות עימו ועם אשתו וללמוד את תורת הנסתר. ב-1906 ייסדה
עם אחיה קבוצה בשם "הרעיון החדש", שהתכנסה בביתה. הספר שלה "מלים מיָמים
עברו" מספר על אחת מפגישות אלו, ומביא הרצאות שנתנה ל"איחוד ההגות הנשית",
קבוצת לימוד חדשה שייסדה.
ב-1908 התגרשה מבעלה, ובאותה עת נפגשה בקביעות עם סטודנטים ומחפשים שנמשכו
לתופעות רוחניות ולמיסטיקה. ב-1910 היא חוותה את מה שתיארה כ"היפוך
מודעות", שבו תפסה את הרצון האלוהי במרכז יישותה, ומאותו רגע ואילך לא עוד
פעלה מתוך רצון אישי אלא רצתה רק למלא אחר הרצון האלוהי. בערך באותה עת
נישאה לפול רישאר. היא למדה איתו פילוסופיה ועזרה לו בכתיבת נאומיו. הם
נהגו לארח בביתם בפריז מורים רוחניים.
רישאר נסע להודו כדי לגייס בפונדיצ'רי תמיכה לבחירתו לסנט הצרפתי. בשהותו
שם פגש באפריל 1910 את סרי אורובינדו וסיפר לאלפסה עליו, וסרי אורובינדו
נותר ב"תכתובת חומרית ורוחנית" עם בני הזוג רישאר במשך ארבע השנים
הבאות.
ב-1912 כתבה את "תפילות ומדיטציות" הראשון שלה. היא אירגנה קבוצה בשם
"קוסמיק" של כ-20 איש, ששאפו להשיג את הכרת העצמי ואת השליטה בעצמי. למרות
שטרם פגשה את סרי אורובינדו, חלק מרעיונותיה הקבילו לשלו. רעיונות אלה
הופיעו בתחילת ספרה הקטן "שיחות".
<span style="font-weight: bold;">הפגישה עם סרי אורובינדו</span>
ב-1914 אלפסה ופול יצאו להודו והגיעו לפונדיצ'רי. מאוחר יותר אמרה שכאשר
ראתה לראשונה את סרי אורובינדו, זיהתה בו את הדמות האסיאתית הכהה שראתה
בחזיונותיה, ושמוקדם יותר התייחסה אליה כאל 'קרישנה'. למחרת כתבה ביומנה,
"אין זה משנה שיש בני-אדם ששרויים בבורות עמוקה; האיש שפגשנו אתמול חי
עלי-אדמות. די בנוכחותו כדי להוכיח שיבוא יום והאפלה תהפוך לאור
וממלכתך תשכון לבטח בארץ."
אחרי תקופה קצרה של סדהנה מרוכזת, סרי אורובינדו נהג לפעמים לשאת בערב
הרצאות בבית ההארחה שבו היה מקבל בבוקר מבקרים. אחרי מדיטציה קבוצתית,
בדרך כלל בארבע אחרי הצהרים, היה מארח כינוסי ערב רשמיים פחות של חסידיו
הוותיקים.
אלפסה מספרת שכאשר פגשה לראשונה את סרי אורובינדו גילתה שמחשבותיה מפסיקות
להתרוצץ, נפשה נעשית שקטה והדומיה מתחילה להתעצם בה, עד שיומיים-שלושה
לאחר מכן נותרו רק דממה ומודעות יוגית. היא כתבה ב"אג'נדה" ששתי החוויות,
המודעות למעמקים הנפשיים של ההוויה שתפסה ב-1910 והחיבור הדומם אל האלוהי
שמעל לראשה, שחוותה כשפגשה את סרי אורובינדו, נותרו עימה לעד.
אלפסה ופול נשארו בפונדיצ'רי עד פברואר 1915, אך נאלצו לשוב לפריז בגלל
מלחמת העולם הראשונה. הם שהו בפריז שנה אחת ואחר נסעו ליפן ונשארו שם ארבע
שנים, תחילה בטוקיו, בשנים 1916-1917, ואחר בקיוטו, ב-1917-1920. התלוותה
אליהם דורותי הוֹדְגְ'סוֹן, אנגליה שהכירה את אלפסה בצרפת וראתה בה את
הגורו שלה.
ביפן אימצה אלפסה את דרך החיים היפנית וביקרה באתרי עליה-לרגל בודהיסטיים
רבים. ב-1919 פגשה את רַבּינְדְרַאנַאת טָאגוֹר, שהתגורר שבאותו מלון.
באפריל 1920 אלפסה, פול ודורותי חזרו לפונדיצ'רי. פול לא נשאר שם זמן רב.
הוא שוטט במשך שנה בצפון הודו כנזיר הינדי נודד. מאוחר יותר פתח פול
בהליכי גירושין מכיוון שהתחתן בינתיים. אלפסה עברה לגור ליד סרי אורובינדו
בבית ההארחה. דורותי קיבלה את השם "דאתה" ('מקודשת'), והיתה אחת החסידות
המערביות הראשונות, עוד בטרם נוסד האשראם.
ב-1922, אלפסה, שכבר נודעה בכינוי "האם", וכמה מחסידיה, ניהלו דרך-קבע
הרצאות ערב ומדיטציות קבוצתיות. בסוף אותה שנה, סרי אורובינדו ואלפסה עברו
לגור יחד והמשיכו בשגרה הבלתי-רשמית של כינוסי הערב של אורובינדו וחסידיו
הותיקים ובהרצאות ובמדיטציות של אלפסה. עם הגידול במספר החסידים שהגיעו
למפגשים, אירגנה אלפסה את מה שמאוחר יותר יהפוך להיות האשראם, יותר כדי
להשביע את רצון החסידים מאשר מתוך תכנון שלה או של סרי אורובינדו.
<span style="font-weight: bold;">האֵם של האשראם </span>
<br style="font-weight: bold;">
בנובמבר 1926 ('יום הסִידְהִי') דיווח סרי אורובינדו שהיתה לו הבנה חשובה
שתסלול את הדרך להביא את המודעות העל-נפשית לעולם. זה היה גם הייסוד הרשמי
של האשראם שלו.
הוא החליט לפרוש מהפוליטיקה. הוא ראה באלפסה את האם האלוהית והורה
למאמיניו לעשות כמוהו. הוא אמר להם שמעתה תקבל אחריות מלאה על האשראם
ואילו הוא יפרוש להתבודדות. אלפסה אמרה שסרי אורובינדו לא התייעץ איתה ולא
הודיע לה על כוונתו זו, והיא שמעה על כך יחד עם חסידיו. ב-1927 כתב:
"זו שאנו מעריצים בתור "האם" הינה הכוח המודע האלוהי שמושל בכל הקיום,
שהוא אחד וגם רב-פנים, שלעקוב אחרי תנועתו בלתי-אפשרי גם למוח המהיר ביותר
ולתבונה החופשית והנרחבת ביותר"
מכתביו והוראותיו של סרי אורובינדו לחסידיו לימדו את דרך הכניעה הרוחנית
באמצעות ההתמסרות לאלפסה; צורה של בְּהַקְטי יוגה (אהבה ושירות מסור
לאלוהים).
בשנים הראשונות נהגה אלפסה להופיע על מרפסת האשראם כדי לפתוח את היום עם
ברכותיה. היא נהגה להיפגש מידי בוקר עם ראשי המחלקות של האשראם המתפתח,
ואחר לפגוש את המאמינים אחד-אחד. מידי ערב, בחמש וחצי, היתה מנהלת מדיטציה
ונפגשת שוב עם כל מאמין.
היא מצאה בפרחים סמליות רוחנית ונתנה שמות ל-800 סוגים שונים בהתאם
לאיכותם הרוחנית. את אלה היתה מוסרת לחסידים כאמצעי להבעת ברכותיה וחסדה.
את האוסף של כ-500 הסארי שלה, יחד עם תכשיטיה, היא חילקה ומכרה לתלמידיה
כדי לגייס כספים לאשראם בשנים הקשות שאחרי מותו של סרי אורובינדו.
במהלך מלחמת העולם השניה הכריזו סרי אורובינדו ואלפסה על תמיכתם בבעלות
הברית. הן אמרו שנצחון הנאצים יהיה אסון לעבודה הרוחנית, וטענו שהם נוטלים
חלק בהיסטוריה של העולם ומשפיעים על מהלך המלחמה בכך שהם פועלים ברמות
המעודנות יותר. ב-1949, אחרי המלחמה, הגיע אנדרה לפונדיצ'רי.
ב-1951 היא ייסדה את "מרכז החינוך הבינלאומי של אורובינדו" עבור ילדים
שהגיעו עם הוריהם לאשראם בזמן המלחמה בחיפוש אחר מקלט. ראש הממשלה של הודו
באותה עת, גַ'וַואהַרַאלַאל נֶהְרוּ, עשה ככל יכולתו להמחיש את הערכתו
לאלפסה בתחום זה.
<span style="font-weight: bold;">נסיונות להתמרה פיזית </span>
סרי אורובינדו אמר שבאלפסה מצא כניעה לאלוהות עד לרמת הגוף הפיזי ולתאי הגוף עצמם, ולא רק בנפש וברגשות.
ב-1950 סרי אורובינדו נפטר, ואלפסה סיפרה שבעת מותו היא עמדה ליד מיטתו
"...ובצורה מוחשית, שנדמה שאפשר לראות זאת, כל הכוח העל-נפשי שהיה בו עבר
מגופו לגופי."
אלפסה התמסרה להבטחה שנתנה לסרי אורובינדו לנסות ולהשיג התמרה רוחנית.
ב-1956, ב"יום הזהב", הכריזה שהיתה לה חוויה שבה לבשה צורה קוסמית מוזהבת
ופתחה לרווחה את דלת הזהב המפרידה את היקום מן האלוהי, ואיפשרה בכך לכח
העל-נפשי לשטוף מטה ללא הפרעה אל העולם. מאוחר יותר הכריזה שהתממשות
העל-נפשי עלי-אדמות היא כבר לא הבטחה, אלא עובדה קיימת.
מ-1960 ועד מותה ב-1963 היו מספר פגישות שבועיות עם אחד מחסידיה הקרובים
ביותר, סַאטְפְּרֶם. בפגישות אלה היא דנה בהתקדמותה בשינוי הצורה הגופני,
באירועי העולם ובהשפעתה עליהם, בהשפעות החדשות של המודעות העל-נפשית
בעולם, בחוויותיה משנותיה המוקדמות, כולל חוויותיה הרוחניות, בשינויים
ובתהליך הרוחני של גופה הפיזי, בחזונה לגבי גזע חדש ובנושאים נוספים,
שתועדו ופורסמו בצרפתית ובאנגלית ב"אג'נדה" בת 13 הכרכים.
ב-1962, בהיותה בת 84, מחלה אילצה אותה להימנע מקרבה פיזית אל חסידיה, אם
כי המשיכה לשאת דרשות ציבוריות ארבע פעמים בשנה, שבהן היו נאספים כמה אלפי
חסידים כדי לזכות בברכתה.
היא המשיכה בעבודתה הפנימית בנוגע לשינוי במודעות הפיזית וברמת התא.
בשיחותיה היא מספרת שהיו לה חוויות רוחניות כבירות משנות ה-50 ועד שנות
ה-70, שהתעצמו בשנות ה-60 המאוחרות. היא פגשה כמה אנשים ידועים, ביניהם
מלך נפאל והדלאי לאמה, שזה עתה נמלט מהכיבוש הסיני בטיבט.
ב-1967 נעשו תכניות ונרכשה קרקע כדי לייסד עיר רוחנית בגוּגַ'ארַט בשם
"אוֹמפּוּרי" עבור מחפשים רוחניים. בסופו של דבר התכנית לא יצאה לפועל. אך
ב-1968 היא ייסדה עם האדריכל רוֹגֶ'ר אַנגֶר את אוּרוֹוִיל, כשלוחה מרוחקת
יותר של האשראם של סרי אורובינדו. ב-17.11.1973 מתה, ו-31 ימים אחר כך
נטמנה גופתה בקבר שבחצר האשראם שבו הונחה ב-1950 גופתו של אורובינדו.
<span style="font-weight: bold;">אוּרוֹוִיל</span>
<img style="width: 240px; height: 180px;" alt="urvil" src="images/ur.jpg" align="left">
בשנות ה-60 חלמה אלפסה ליצור מקום שבו האנושות תוכל לחפש את האלוהי מבלי
לדאוג למזון ולמחסה, מקום בו אנשים מכל העולם יוכלו לחיות יחד בהרמוניה,
לחפש רוחניות ולהביאה לעולם. היא קראה למקום אורוויל ('עיר השחר'). כיום
העיר מונה מעל 2,300 בני-אדם.
בעיר מספר אזורים: "נשמת אורוויל" הוא ה"מטרימנדיר" ('מקדש האם'), הבנוי
בתור כדור בעל מראה עתידני שבמרכזו חדר לבן, ובמרכזו של זה – כדור שקוף
המואר בקרן-שמש בודדת. זה מסמל את "ההגשמה העתידית".
ה"מטרימנדיר" באורוויל
ב-1968 אלפסה חנכה רשמית את העיר החדשה, ואדמה מ-124 ארצות (כל הארצות
העצמאיות בעולם באותה עת) הונחה בכד בצורה לוטוס במרכז העיר העתידית.