מבוא לפילוסופית היוגה: לטפח את הגן

מסורת היוגה משווה לעתים קרובות את גוף האדם לשדה. הבה נגלה מדוע.

למרות שהמילה "מחרשה" מעלה בנו תמונה של חקלאי העובד את האדמה, מסורת היוגה משווה לעתים קרובות את גוף האדם (שמכיל גם את המיינד) ל"שדה".

בבהגווד גיטה למשל, במענה לשאלתו של הלוחם ארג'ונה על מערכת היחסים בין הגוף לבין האותנטיות של העצמי, קרישנה עונה, "הגוף נקרא שדה", ובכך הוא מתכוון שהגוף שייך לרובד החומרי או הארצי, מפני שהוא חולף ובר תמותה, וכן, משום ש"פירות הפעולה" –התוצאה הבלתי נמנעת של מחשבותינו ופעולותינו הטובים/הלא טובים– "נקצרים בשדה".

העצמי, לעומת זאת, הוא זה ש"יודע/מתבונן בשדה" (kshetra-jna), זה ה"צופה בכל מה שמתרחש" בגוף. ובעוד שהגוף מוגבל על ידי הזמן, החלל וההבנה, המתבונן הרוחני הוא נצחי, נמצא בכל המקומות בו זמנית, וכן, בעל ידע בלתי מוגבל. הקשר בין השניים הוא פרדוקסלי: כשהיודע "מאכלס" את הגוף, הגוף "מאכלס" את היודע בו בזמן. קרישנה מתאר זאת כך: העצמי נמצא "מחוץ ובתוך כל הישויות... נמצא רחוק, ועם זאת, יותר קרוב מקרוב."

הלימוד המסורתי נוטה לייחס חשיבות עליונה למתבונן, אך היוגה המודרנית מביאה איזון בין המתבונן ובין הגוף. הגוף, שמתואר כשדה, כבר לא נתפס כמחסום של ההכרה העצמית, אלא כ"קרקע" עליה מועבדת וניזונה המודעות.

"כשם שהחקלאי חורש את האדמה", אומר ב.ק.ס איינגאר, כך "היוגי חורש את עצביו (כלומר, את גופו), בשביל שיוכל לצמוח וליצור חיים טובים יותר". צורות עתיקות של יוגה דוגלות בהתעלות של הגוף כדי להשיג שחרור סופי מהשעבוד. כיום, הכלים שניתנים דרך היוגה מטהרים את הגוף למשל תנוחת המחרשה - (Halasana) וכך, הוא מתמזג לחיים הרמוניים עם העצמי.