מחילה מביאה מרפא

מאת סאלי קמפטון כאשר אנו סולחים על עוול עתיק יומין, אנו פותחים צוהר לחופש אמיתי

אנט זוכרת את אביה כמפלצת אדומת פנים – רעשני, ביקורתי מדי, ונתון להתקפי זעם רועמים. כשהיה שיכור, הוא אהב לשחק איתה ב"הורדות ידיים", וכשהגיעה לגיל 18, זרק אותה מהבית כשגילה שהיא לסבית. אנט בילתה שנים בטיפול פסיכותרפי בניסיון לעבד את כעסיה ולבנות מחדש את הערכתה העצמית. כשהגיעה לגיל 40, הזהות שגיבשה לעצמה כילדתו של אביה המתעלל, כבר הפכה לאבן הפינה של סיפורה האישי. שנים רבות לא נפגשה עמו, אך היא המשיכה להאשים אותו בפחדיה מאינטימיות, בחוסר האימון שלה בגברים, בדפוסים שפיתחה במערכות יחסים, ואפילו ביכולתה להתמסר לקריירה. היא דמיינה לעיתים קרובות מה תאמר לו אם רק תהיה לה הזדמנות. ואז, היא קיבלה מכתב מאביה. הוא חי במוסד סיעודי ורצה שתבוא לביקור. מספר שבועות עברו עד שאזרה אנט אומץ ללכת. כשסוף סוף הגיעה וראתה אותו במיטה – חלוש, חיוור ומשותק חלקית עקב מחלת הפרקינסון – לא הצליחה למצוא כל קשר בין האיש הזה לבין ההורה הגדול מהחיים שזכרה מצעירותה. אך, עדיין היה עליה לומר את שלה. "יש דברים שאני צריכה לומר לך" היא אמרה, והחלה למנות את העוולות. הוא שכב במיטתו בלי להבין. דמעות גדשו את עיניו. הוא ניסה לדבר, אך היא לא הצליחה להבין את המילים. הנבל שאיתו רצתה להתעמת חדל להתקיים. למשך זמן מה לא יכלה להפסיק לבכות. "לעולם לא אשיג סגירה" היא אמרה לי. "הוא לעולם לא יתנצל". "אולי תצטרכי לסלוח לו בכל מקרה" אמרתי. שתיקה. ואז שאלה אנט את השאלה, "למה לי לעשות זאת?" "אולי כדי לקבל את חייך בחזרה", הצעתי. לסלוח כדי לצאת לחופשי

סירובה של אנט לסלוח לאביה כלא אותה בתפקיד הקורבן. היא האמינה שאביה הרס את חייה, והיא עדיין חיפשה תיקון. באופן דומה מאמין חברי ג'ייק שהמורה הרוחני שלו גרם לו נזק בלתי הפיך – לקח את כספו ודרש ממנו לעבוד עבור הארגון שלו ללא תשלום, והכול כשירות להארה מובטחת, אשר לפי ג'ייק, מעולם לא התממשה.

גם אנט וגם ג'ייק לא הבינו את העובדה הבסיסית שמחילה אינה משהו שעושים רק למען האדם שפגע בך. זהו דבר שאנו עושים למען עצמנו, כדי לאפשר לנו חופש פנימי. אנו סולחים כדי לאפשר לעצמנו לחיות בהווה במקום להיתקע בעברנו. אנו סולחים משום שהעוולות והטינות שאנו נושאים בליבנו – אפילו יותר מהתקוות, הקשרים הרגשיים והפחדים – כובלים אותנו לדפוסים ישנים, זהויות ישנות, ובעיקר לסיפורים ישנים.

חישבו על אדם שממש לא בא לכם לסלוח לו: הורה, אהוב לשעבר, מורה, חבר בוגדני. ייתכן, שכמו אנט, אתם חושבים שאם תסלחו לאדם זה הרי שאתם סולחים לו את הרע שגרם לכם, או לחילופין, שלשמור על הכעס יחזיר לכם את הכוח שאותם מעשים גזלו מכם. ולעומת זאת ייתכן, שכמתרגל רוחני מתקדם, הנך מאמין שכבר סלחת. אבל בהתבוננות מעמיקה לפעמים תוכלו לראות שהעוולות והטענות הן עדיין חלק מהסיפור שלכם, ואפילו חלק מהמשמעות של חייכם.

אנו אומרים - "אני כזה משום שהוא/היא עשה לי כך" – הוא/היא הם ההורה שלא אהב אותנו, האהוב שבגד, הגורו שלא סיפק את הסחורה. הבעיה היא שכאשר אנו נאחזים בעוול, אנו גם נאחזים באמונה ש"כפי הנראה שאני פגום אם משכתי אלי פגיעה כזאת".

אתראת טינה

במשך שנים רבות נשאתי בליבי טינה כנגד חברת ילדות שהפנתה אלי את גבה, והשמיצה אותי בפני כל תלמידי כיתה ז'. לא נאחזתי באירוע באופן מודע. אבל הכאב והכעס התחפרו בתוכי והפכו לברירת מחדל, אשר משכו אליהם חוויות שחיזקו את הרגשות. הטינה שנשאתי באה לידי ביטוי בעיקר בהגנות השליליות אשר לא אפשרו לי להתקרב לנשים אחרות, וחיזקה את אמונתי שחברים הינם הפכפכים ויכולים להפנות את גבם אלי ללא אתראה. לכן, לא מפתיע שלעיתים זה אמנם קרה.

לאחרונה נערכו מחקרים בנוירופיזיולוגיה המצביעים על סוג מסוים של נוירון שתפקידו לתפוס ולשקף רגשות של אחרים – פשוטו כמשמעו להשליך חזרה את מה שמבטא האחר. מניסיוני, נוירונים אלה הינם מיומנים במיוחד בלקלוט ולהגיב לאנשים שנמצאים באופן לא מודע בעמדת הקורבן. אם יש לי נטייה לא לבטוח בך, אתה קולט וזורק זאת חזרה אלי – אולי עלי ידי הצגת בבואה, אולי בשמירת מרחק ממני. כך נוצר מעגל קסמים המשכפל שוב ושוב את החוויות השליליות. להתחיל מעגל משוב חיובי יותר הינו סיבה מספקת להתחיל עבודה עם מחילה.

כשהתחלתי את פרויקט המחילה הפרטי שלי, הכלים היחידים שעמדו בפני היו מדיטציה והדרכה יוגית בסיסית להסטת מחשבות. לא היה לי מושג איך לגשת למצב אמיתי של מחילה, ולכן התרכזתי בלנסות לדבר אל הטינות שצברתי. המודל שלי בא מפסוק 2:33 מהיוגה סוטרות של פאטאנג'לי: "כאשר מחשבות חוסמות צצות, תרגל חשיבה הפוכה". אימצתי לי שיטה זו, בכל פעם שעלו בי מחשבות נושאות טינה לנסות ולחשוב את ההיפך, בעיקר על ידי משלוח איחולי רצון טוב לאדם שעליו כעסתי. תרגול זה ניקה את הסבך שנוצר בתודעתי. אך – לנסות "לעשות" מחילה שונה לחלוטין מלחוות ולחוש מחילה. במידה מסוימת, קשור הדבר לאופן בו מאורגן המוח.

מבחינה ביולוגית, החלפת מחשבות שליליות וכן החלטה רצונית לצאת ממצב של התמרמרות, שניהם מתבצעים במוח הקדמי, הקורטקס – מקום מושבה של החשיבה הרציונאלית. אך לעומת זאת, תגובות לכאב, למתח ולטראומה מאוחסנות במוח הלימבי – הנקרא לעיתים גם המוח המרגיש, או "המוח העתיק" – שם נוטים דפוסים אמוציונאליים עמוקים להיתקע.

דפוסים רבים כאלה באים לידי ביטוי באופן אוטומטי בגופנו, בלי להתחשב בכוונותינו או בהחלטות הרציונאליות שלנו. זאת הסיבה שבגללה מתכווצת ביטנה של ליסה בכל פעם שהיא שומעת מישהו מדבר בטון מסוים של כעס – גם כאשר האדם כלל אינו מפנה את דבריו אליה. זהו אותו גוון קול שבו נקטה אימה של ליסה הילדה, כאשר היא כעסה עליה. מה שהביא את ליסה למצב של חרדה, ובטנה הייתה מתכווצת. כעת, היא אינה מסוגלת למנוע מבטנה להתכווץ לשמע אותו קול כועס שהיא שומעת במקרה בסופרמרקט. באותו אופן, כל אחד מאיתנו שומר בתוך תאי גופו מספר רב של טינות, שרק מחכות להתעורר על ידי מילה או מבט אקראיים.

לשינוי דפוסים אלה נדרשים יותר מאשר תרגול ובחירה. מתעורר צורך בהתערבות מעמקי נשמתנו, מהנוכחות המודעת אותה אנו מטפחים באמצעות מדיטציה. מדענים שמיפו את גלי המוח אליהם ניתן להגיע בזמן מדיטציה טוענים שמדיטציה מאטה את הדפוסים הנקראים גלי דלתא. דפוסים אלה, הדומים לאלה המופעלים בשינה עמוקה, משויכים לריפוי הגוף. מודטים לומדים להגיע למצב עמוק זה באופן מודע – בעירות מלאה.

סליחה מכול הלב

במהלך שנות המדיטציה שלי, למדתי להפנות את שימת ליבי לתוך הלב, ואז לדמיין פתח בחלק האחורי של הלב. שם, גיליתי גישה למרחב פתוח שנדמה שאין לו גבול. לו יכולתי לאפשר לעצמי לחוש במלואן את הטינות שלי או את ההרגשה שאני פגומה ולפתוח את אותו מרחב שמאחורי ליבי, אזי התחושות הנושנות, הקשות, החדות והכואבות יימוגו אל תוך המרחב. ככל שעלה בידי ליצור קשר עם תחושת הנוכחות המודעת בליבי, כן הרפיתי יותר מהטינות. מה גרם להן להיעלם? זה לא היה כוח הרצון. דבר מה אחר, דבר שדמה לתחושה של חסד – אותה נוכחות מרפאה שאנו מגיעים אליה דרך מדיטציה ותפילה.

לאחרונה קראתי את עדותה של אם אשר חוותה מחילה ספונטנית בנסיבות לחלוטין לא סבירות. בנה בן ה-20 הוכה למוות בקרב רחוב. התוקף נשפט ונדון לתקופת מאסר ארוכה. האם ביקשה להיפגש עם התוקף לאחר מתן גזר הדין על מנת לומר לו בפניו עד כמה היא שונאת אותו על מה שעשה לבנה. כשהובילו אותה לחדר בו הוחזק הנער, הוא עמד בפינה, כבול באזיקים ובוכה. לאחר מכן אמרה האישה: "כשצפיתי בו, כה אבוד – בלי הורים, בלי חברים, בלי תמיכה – יכולתי רק לראות כי זהו בנה של אם אחרת".

בלי לחשוב, היא שמעה את עצמה אומרת, "אני יכולה לחבק אותך?" היא אומרת שכאשר הרגישה את גופו מול גופה, כל הכעס שלה פשוט נמוג. במקומו, עלתה תחושה טבעית של חיבור רגיש עם בן אדם סובל. סיפור מדהים זה מספר לנו מהי מחילה אמיתית – פרץ רגשי טבעי וספונטני שבו אדם מרפה בשלווה ואף ברכות. אין לאישה זו כל מושג מאין נבעה היכולת לסלוח לרוצח בנה; לטענתה לא הייתה מסוגלת לדמיין את עצמה חווה רגשות אלה. היא מוקירה את השלווה שהחוויה העניקה לה.

היא קראה לזה מתת אל. אני קוראת לזה פתיחה של הנפש. מה שחשוב הוא, שמחילה מכל הלב – ההיפתחות הטבעית, הספונטנית למישהו שפגע בך – אינה משהו שהאגו יכול לבצע. האני-אגו הבדלן, המותנה חברתית, שנוצר על ידי אלפי שנים של שיפוטיות ונקמה, דורש ענישה כתנאי למחילה. כשהלב סולח, הוא מתעלה מעל האגו, ואפילו מעל לזהות שלנו, כדי לאחוז בקשר המולד עם בן אדם אחר.

רמה 1 מחילה רשמית

מתוך קריאה על מחילה בכתבים פסיכולוגיים ובסיפורי הקדושים, אני מבחינה בלפחות שלוש רמות של מחילה. רמה 1 הינה רשמית וניתנת כמעט תמיד כתגובה להתנצלות. בחוק היהודי, נאמר שלפני שניתן לסלוח על עוולה, על הפוגע להודות במעשיו, ולחוש תחושה אמיתית של חרטה, ואז לבקש סליחה. (לפי התורה, אם אדם מבקש סליחה שלוש פעמים, חובה עליך לסלוח לו, גם אם אתה מעדיף שלא). הריטואל הקתולי של ווידוי ותשובה פועל באופן דומה, אם כי עם תוספת, שאומרת שהכפרה אינה רק כלפי האדם האחר, אלא גם כפרה שלך עצמך כלפי האל. הצעד החמישי בתוכנית 12 הצעדים מבוססת על אותה הנחת יסוד.

רמה 2 מחילה פסיכולוגית

רמה 2 הינה מחילה שניתן להשיג בעבודה פנימית ופיתוח אמפתיה. זו עבודה הרבה יותר תובענית מהמחילה הרשמית, משום שנדרשת חמלה ודרגה מסוימת של עיבוד פנימי. רוב "עבודת" המחילה מתחילה ברמה זו. ניתן להתחיל את התהליך על ידי התבוננות מעבר לתגובתיות שלך ולשאול את עצמך האם האדם האחר אמנם התכוון לפגוע בך.

לעיתים תכופות, כשאני כועסת על משהו ש"עשו" לי, פעלתי מתוך הנחה בלתי מודעת או חוזה שלא נאמר אשר האדם האחר מעולם לא חתם עליו. לדוגמא, יתכן שהנחתי שבמידה ואסייע לביל לבצע פרויקט מסוים, הוא יבוא לעזרתי בפעם הבאה שאזדקק לסיוע, או שהוא יבוא להגנתי כשהבוס גוער בי. במוחי זהו הסכם. אבל ביל מעולם לא הסכים לעסקה; הוא סבור שעזרתי לו מתוך טוב ליבי. כשחברי ג'ייק התבונן בהסכם שהוא הניח שנחתם, הוא נוכח שהוא ציפה שתמורת השירות והנאמנות שסיפק, המורה שלו ימלא אותו בהארה. מעולם לא עלה בדעתו לתהות האם זה בכלל אפשרי להביא הארה למישהו אחר.

הפסיכולוג פרד לוסקין מפרויקט המחילה של סטנפורד מכנה הסכמים אלה "כללים שלא ניתן לאכוף". אם הינך מסוגל לקחת צעד אל מחוץ להנחה ולכללים המרומזים שלא ניתן לאכוף, יש לך סיכוי לצפות במצב מפרספקטיבה הרבה יותר רחבה, ובאופן מיידי נקודת ההשקפה שלך תהיה יותר סלחנית.

הדרך הקלאסית להיפתח למחילה ברמה 2 היא לדמיין שאתה האדם השני. כשאנט התחילה לנסות לסלוח לאביה, היא קודם כל דמיינה אותו כילד. היא שאלה את עצמה איזה מין חינוך הוא קיבל, עם איזה קשיים התמודד בחייו, איזה אכזבות הוא חווה. תוך כדי התהליך, צצה בראשה המחשבה שהסיבה לכך שאביה לא היה מסוגל לאהוב אותה היא משום שאיש מעולם לא באמת אהב אותו. לתבוע ממנו אהבה שווה לדרישה של כסף ממקבץ נדבות ברחוב. תובנה זו לסיפורו של אביה, איפשר לה להבין לראשונה שהוא לא היה מפלצת, והיא הצליחה לחוש חמלה כלפיו.

חקירה עצמית גם יכולה לסייע לנו להכיר בכך שלעיתים תכופות אותן תכונות עליהן קשה לנו לסלוח אצל אחרים הינן תכונות שקשה לנו לקבל בתוך עצמנו. כשהתחלתי לנקות את רגשות הדחייה שהופנו אלי, הפניתי את אותה הדחייה אל אנשים אחרים. לרוב היו אלה אנשים שהגדרתי כ"חנונים" או כבלתי מושכים, ומאחורי הדחייה שלי הסתתר פחדי שמא אני עצמי נחשבת ל"חנונית". כפי הנראה גם חברתי ניסתה להרחיק אותי מאותה הסיבה: היא ראתה בי תכונות שרצתה להימנע מלזהות בעצמה.

יש ברכה רבת עוצמה בזיהוי העובדה שתכונות "בלתי נסלחות" אצל אחרים משקפים את אותן תכונות "בלתי נסלחות" שאנו מזהים בעצמנו. כשאנו סולחים לאחרים, זהו פתח לסלוח לעצמנו את אותן טינות שאנו נושאים בלב. זה עובד בשני הכיוונים: כאשר אנו מודים ואף לומדים לקבל בתוך עצמנו תכונות של ילדה נבזית, בוס מניפולטיבי או יוגי שרלטן, יתכן ונגלה שהטינה שנטרנו לילדה הנבזית או לבוס המניפולטיבי פשוט מתפוגגים מעצמם.

רמה 3 מחילה רוחנית

לעיתים, כאשר עוסקים בתהליכים מסוג זה, אנו גולשים לרמה עמוקה בהרבה. ברמה זו, מחילה אינה משהו ש"עושים", אלא משהו שנפתח בתוכנו. כמו האישה שהוצפה בחמלה בלתי צפויה לרוצח בנה, אנו חווים צמיחה של רגש רב עוצמה רוחני במהותו, אשר נובע לא מהאישיות אלא מרובד עמוק יותר של הווייתנו אותו מכנים לפעמים "נפש" או "נשמה". ניתן לכנות זאת מחילה רוחנית, משום שהיא מתקיימת באותה רמה של הנפש בה אנו, כאינדיבידואלים, מתחברים באופן העמוק ביותר עם אינדיבידואלים אחרים. ברמה זו, הלב מתרגש מאנושיותו של האחר. הכרה בזהות

הרמה השלישית של המחילה נובעת מההכרה שאין בן אדם, לא משנה איזה מעשים נוראים או פוגעים הוא ביצע, אשר אין בו טוב בסיסי. בכמה מקרים, הכרה זו דורשת מאיתנו מעשה יוצא דופן של דמיון מלא אהבה, או שינוי דעה הרואי.

לחלק מהאנשים, המחילה ברמה 3 גולשת לרמת מחילה עמוקה יותר: ההכרה שאתה והאדם שפגע בך הינכם חלק משלם שהוא גדול משניכם. אחת ממורותיי חלמה פעם על אדם שהאמינה שהוא נבל גדול, אדם רע לפני ולפנים. קול לחש לה בקרבת מקום "הוא באמת רע". בחלומה היא הנהנה להסכמה, כשלפתע ראתה קרני אור נוהרים מראשו של האיש. מבט מקרוב הראה שכל גופו זוהר. כשהקיצה משנתה נוכחה לדעת שהיא ראתה את הליבה השמימית שלו.

ברמה זו, מתחילים להבין שלא רק שלכל אחד יש את הסיפור שלו ואת הכמיהה לאושר, אלא גם שאותה תודעה, אותה מודעות שקיימת אצלך קיימת גם אצל האדם שפגע בך. זוהי מחילה מהסוג העמוק ביותר – שבו אנו מבינים את סירובו של הדלאי למה לשנוא את הסינים על כיבוש ארצו. התובנה העמוקה שלו הינה שברמה של טבענו האמיתי, שהוא מודעות ונוכחות טהורה, אתה והפוגע שניכם חלק ממארג התודעה.

האמת היא שמחילה מלאה כוללת בתוכה גם את זיהוי החיבור האוניברסאלי עם אחרים. נכון, יש לך את העצמי האינדיבידואלי שלך, שפירושו שלעיתים יהיה עליך לקבוע גבולות כדי להגן על עצמך. לעצמי האינדיבידואלי שלך יש יכולת להיפגע, לכעוס ולסלוח. אך הינך גם חלק משלם רחב מימדים, או כפי שהפילוסופיה היוגית מגדירה ה"עצמי" שכל אדם הינו ניצוץ שלו. כל פעם שמתרוקנים מטינה אישית, אפילו אם זה לרגע, נפתחת האפשרות של זיהוי השלם. העצמי הקטן אינו מסוגל לסלוח לעוולות מסוימות. העצמי הרחב מסוגל לקבל שהינו חלק מהפוגע והנפגע כאחד. כאשר מתבוננים בעולם מתוך עדשה שאינה כפולה, ניתן לראות שכאשר אנו סולחים לאחר, אנו סולחים גם למשהו בתוך עצמנו. כשזה קורה, אין צורך לוותר על הטינה. הטינה כבר פשוט לא שם.

מכעס למחילה

אם נניח בצד את החסד, קשה לרובנו לקפץ בקלילות מפגיעה למחילה. יש צורך בתהליך, והוא מתחיל על ידי פנייה אל תוך ליבכם.

1. כדי שתוכלו לסלוח לאחר ולשחרר את הכעס, התחילו בסיפור המעשה על איך נפגעתם. אני מציעה להעלות את הדברים על הכתב. הקפידו לכלול לא רק מה קרה אלא גם איך הרגשתם.
2. הביאו תשומת לב למילות הרגש שרשמתם. ואז, הזמינו רגשות אלה לצוף ולעלות. נסו להתרכז ולגלות את האזורים בגופכם שבהם אתם חשים כעס, עצב, או המקום שהכי כואב. אפשרו לעצמכם להשתכן בתוך תחושות הכאב, הכעס, היגון, או כל רגש אחר שעולה. אמרו בקול שמה שקרה היה פוגע. נשמו בתוך התהליך, וזכרו שמטרתכם הינה לחוש את הרגשות, לא לבצע אותם.
3. הכירו בכך שאת המעשה שנעשה לא ניתן לשנות. הוא כבר התרחש. לא כעסכם וגם לא התנצלותו של הפוגע יעלימו את המעשה.
4. הכירו בעובדה שיתכן והאדם הפוגע לעולם לא יתנצל לשביעות רצונכם. קבלו זאת. שימו לב איך אתה מרגישים כאשר אתה מקבלים את העובדה.
5. הכירו במחיר שעליכם לשלם בעבור שמירה על הטינה. האם היא צרובה בליבכם? האם אתם חשים תחושה של קורבן? איך גורמת לכם הטינה להרגיש כלפי עצמכם? איך משפיעה טינה זו על ציפיותיכם מהעתיד? האם יש אפשרות שתרפו מהטינה ותרגישו חופשיים יותר?
6. קחו בחשבון שרק אתם יכולים לשנות את עמדתכם.
7. בקשו עזרה מהיקום. נשמו אל תוך הלב ונשפו את האוויר ממנו, דמיינו דלת נפתחת בחלל החזה כדי לספוג חסד. שאלו מה עליכם לעשות, חישבו, או הרגישו כדי לסלוח.
8. רשמו תובנות חיוביות שעולות מהתרגול.
9. תרגלו אחד מטקסי המחילה הבאים, או המציאו אחד משלכם.

טקס א': דמיינו שאתם עומדים מול האדם שאתם רוצים לסלוח לו. אמרו לו איך אתם מרגישים. אמרו לו שאתם רוצים לסלוח לו והעניקו לו מתנה – פרחים, ספר, או אבן.

טקס ב': רשמו את טרוניותיכם על דף. הדליקו נר ושימו את הדף בתוך הלהבה. תנו לו לבעור.

10. העלו על הנייר את התובנות החיוביות שרכשתם בתהליך זה. הביאו תשומת לב ותנו כבוד לכוונתכם הנאצלת לסלוח. אל תצפו לתוצאות מיידיות. ייתכן שתאלצו לחזור על התהליך עוד מספר פעמים. אבל, יש להבין שהתהליך עובד בתוכנו על רמה עמוקה יותר מזו של המוח. טקסים עובדים על המוח הלימבי, מסיטים את הדפוסים המוחזקים בו והופכים את זיכרונות הטינה לחוויות של מחילה.

לסאלי קמפטון הכרה בינלאומית כמורה למדיטציה ולפילוסופיה של היוגה. כמו כן, היא כתבה את הספר "ליבה של מדיטציה" The Heart of Meditation. בקרו באתר שלה sallykempton.com.

המאמר תורגם מהמגזין YogaJournal.com.