ספנדה קאריקה, התנודה המקודשת – פסי פייג
מקריאה ועיון בתורות העתיקות שהגיעו אלינו מהמזרח, עולה דמיון מפתיע ביניהן: טנטרה, דזוגצ'ן, צ'ן או זן, המהאמודררה הטיבטית, והמהאמודרה המקורית של השאיויזם הקשמירי - כולן מכוונות אל ההכרה בדבר שלמותה הנצחית של הנשמה. מדובר ברעיון שהנשמה היא טהורה, שלמה ומוארת כפי שהיא ולכן אין צורך לתרגל דבר. אם משהו כבר נמצא אצלך, מה הטעם לרצות להשיג אותו ? כל מה שצריך הוא להבחין בשלמות ובטוהר שכבר נמצאים. ההארה היא מצב שקיים כל הזמן ולכן אין צורך לעשות דבר כדי להגיע אליה אלא רק לפקוח את עינינו.
מהאמודרה- הסמל הגדול,זו התורה שצמחה מהשאיויזם ודזוגצ'ן- השלמות הגדולה, היא התורה שצמחה מהבודהיזם הטיבטי, הן בעצם שמות שונים לאותה חוויה. החוויה בה האדם מבחין בעוצמה רבה באמת אודות טבעו האמיתי שהוא שלם ומואר.
הספנדה קריקה היא אחד מהטקסטים העתיקים של השאיויזם הקשמירי. הטקסט נכתב על ידי החכם וסוגופטה בתחילת המאה ה - 9 לספירה. הטקסט כולל 52 פסוקים נפלאים. לפי המסורת וסוגופטה קיבל אותם בהשראה בשעה שעסק במדיטציה עמוקה על ההר קאילאש שנחשב מקודש בהודו.
היוגה הזאת כמעט נעלמה לחלוטין מהתודעה אך היא חיה ונושמת בליבם של יוגים אחדים היום בעולם ואלי היא הועברה בחניכה אישית מהגורו המואר שלי בהודו, שרי אננדמורטיג'י אחרי שנים ארוכות של התמסרות. בהמשך, בתחילת שנות התשעים שהיתי במחיצתה של גורומאי צ'ידוילאסננדה, ( שעל האשראם שלה ועליה שמענו בספר "לאכול, להתפלל, לאהוב") שם חוויתי שמחה גדולה והתפעמות.
המאסטרים הגדולים של השיטה הגיעו למסקנה שכל דבר ביקום הינו תנועה, רטט, תנודה מקודשת. הספנדה קריקה מייצגת את הפילוסופיה שנולדה מתוך החוויה.
ספנדה קריקה - שיר התנודה המקודשת
- שאקטי הנאצלה, מקור האנרגיה, פוקחת את עיניה ואז היקום כולו מוטמע בתודעה טהורה, כשהיא עוצמת את עיניה היקום משתקף בתוכה.
- התנודה המקודשת, המקום של הבריאה והחזרה הוא לחלוטין חסר גבולות כיון שטבעו חסר צורה.
- גם בתוך הדואליות, היוגי צועד ישר למקור הלא דואלי, כיון שסובייקטיביות טהורה שוכנת בתוך טבעו שלו.
- כל הרעיונות היחסיים הקשורים לאגו מגלים מחדש את המקור השלו הטמון בבסיס המצבים השונים.
- מבחינת הנצח המוחלט, הנאה וסבל, אובייקט וסובייקט, אינם אלא המרחב של תודעה עמוקה.
- הבנת אמת זו מאפשרת תחושת חופש בכל מקום. פעילות החושים נטועה בחופש הבסיסי הזה ונובעת ממנו.
- לכן, האדם שמגלה מחדש את התנועה המקודשת של התודעה, ניצל מהמבוכה המערפלת של התשוקות.
- כך הוא יכול לחוות את המצב העילאי כשהוא משוחרר מאימפולסים אינסופיים הקשורים לאגו.
- או אז יכול הלב להבחין שהטבע האמיתי הינו גם היקום וגם הסובייקט התופש את היקום. בעודו מושרש בהבנה זו, הוא יודע ופועל בהתאם לתשוקת הלב.
- כיצד יוכל היוגי המלא בפליאה, אשר חוזר תמיד אל טבעו האמיתי כמקור של כל הנגלה, להיות מועד לגלגולי חיים נוספים ?
- אם החלל יכול היה להיות אובייקט לתפישה, היכן הייתה התודעה שתופשת אותו ?
- לכן, ראה בהתבוננות בריק, תחבולה של הטבע המקבילה להיעלמות עמוקה מהעולם.
- פועל ופעולה מאוחדים הם, אך כשהפעולה מתמוססת על ידי נטישת פירות הפעולה, הדינאמיקה שקשורה לאגו, נחלשת אף היא והיוגי השקוע בהתבוננות מגלה את התנועה המקודשת כשהיא משוחררת מכבלים אל האגו. טבע הפעולה האמיתי מתגלה והאדם שהפנים את התנועה של התשוקה לא יידע מוות. הוא לא יפסיק להתקיים כיון שהוא שב אל המקור.
- היוגי שהתעורר רואה את התנועה המקודשת המתמשכת בכל שלושת המצבים. (ערות, שינה, חלימה, פ.פ.)
- שיוה נמצא אז באיחוד אוהב עם שאקטי בצורת הידע והאובייקט שלו. בכל מקום אחר הוא מופיע כתודעה טהורה.
- כל מגוון התנועות המקודשות מוצא את מקורו בתנודה המקודשת האוניברסאלית של התודעה המגיעה אל האדם. כיצד תוכל תנודה מקודשת כזו להגביל את היוגי?
- ועדיין, התנועה המקודשת בעצמה גורמת לאנשים הנתונים להשפעתה של השקפה מוגבלת, להיות אבודים כיון שהאינטואיציה שלהם אינה קשורה למקור והם משליכים את עצמם למערבולת התעיה והערפל.
- האדם המתכוון בלהט אל התנועה המקודשת משיג את טבעו האמיתי גם תוך כדי פעילות.
- התנועה המקודשת יכולה להיות מושגת במצבי קיצון: כעס, חדווה עמוקה, תהייה או אינסטינקט הישרדות.
- כאשר היוגי מתמסר לשיוה/שאקטי, השמש והירח עולים בערוץ המרכזי. (השושומנה, הערוץ האנרגטי לאורך עמוד השדרה. פ.פ.)
- ברגע זה, כשהשמש והירח נעלמים בשמים, האדם הער נשאר צלול בשעה שהאדם הרגיל שוקע לחוסר מודעות.
- מנטרות. כשהן מוטענות בעוצמה של התנועה המקודשת. משיגות את ייעודן דרך החושים של האדם הער.הן הופכות מאוחדות עם המיינד של היוגי אשר חודר אל הטבע של שיוה/שאקטי.
- בתוך היחיד, שבמהותו מזהה את עצמו בשיוה/שאקטי, עולים כל הדברים ומהם הוא מפיק הנאה צרופה. לכן, אין מצב שהוא אינו שיוה/שאקטי לגביו.
- היוגי משוחרר בעודו בלב החיים, כיון שהוא תמיד מודע למציאות כמשחק של טבעו.
- דרך האינטנסיביות של התשוקה נטולת האובייקט, עולה התבוננות בלבו של היוגי ומתאחדת לתנועה המקודשת העמוקה.
- זוהי ההגשמה של הנקטר העילאי, הנצחיות של הסמדהי, אשר מגלה ליוגי את טבעו האמיתי.
- הלהט כלפי שיוה/שאקטי אשר מגלה ליוגי את היקום,מאפשר לו להגשים את עצמו. לאורך החלום, השמש והירח נגלים בליבו וכל מאווייו מתגשמים.
- אך אם הוא אינו נוכח בהווה, הוא הולך שולל על ידי משחק התופעות ואז יחווה את המצב האשלייתי בערנות וגם בשינה.
- כפי שאובייקט נראה בצורה טובה יותר כשאנו שואפים לראותו מכל הכיוונים, כך גם התנועה המקודשת העילאית מתגלה ליוגי כשהוא חותר ושואף לקראתה. באופן כזה, הכול נמצא בהרמוניה עם המהות של טבעו האמיתי.
- אפילו במצבים של חולשה קיצונית, היוגי משיג את ההגשמה. גם בעודו רעב - ימצא את מזונו.
- בידיעת ליבו, היוגי הופך להיות יודע כל וחי בהרמוניה עם העולם.
- אם הגוף/נפש נמצא בחוסר איזון בגלל נמיכות רוח העולה מתוך בורות, רק התרחבות שלמה של התודעה תפזר את הנמיכות ואז מקורה (הבורות,פ.פ.) גם ייעלם.
- הגילוי של העצמי עולה באדם שעכשיו כולו רק תשוקה. מי ייתן וכל אחד מאיתנו יחווה זאת !
- או אז, מיי ייתן ואור, צליל, צורה, וטעם יגיעו ויעכבו את האדם שעדיין קשור לאגו.
- כשהיוגי ממלא את הכול בתשוקה, איזה ערך יש למילים ? הוא חווה את החוויה בעצמו.
- מי ייתן והיוגי יישאר נוכח, כשחושיו נטועים במציאות. מי ייתן ויידע יציבות.
- אדם שניטלו ממנו כוחותיו בגלל כוחות אפלים, הופך להיות כלי משחק של האנרגיה של הצלילים.
- כשהוא לכוד בשדה של אנרגיות מעודנות וייצוגים מנטאליים, אזי האמברוסיה העילאית מתפוגגת והאדם שוכח את החופש הפנימי שלו.
- כוחה של המילה ימסך את הטבע העמוק של העצמי כיון ששום ייצוג מנטאלי אינו יכול לשחרר את עצמו משפה.
- האנרגיה של התנודה המקודשת העוברת דרך האדם הגס משעבדת אותו, בשעה שאותה אנרגיה משחררת את האדם הנמצא על הדרך.
- הגוף המעודן עצמו מהווה מכשול הקשור לאינטליגנציה מוגבלת ולאגו. לאדם המשועבד יש חוויות הקשורות לאמונות שלו ולרעיונות שיש לו על הגוף ובדרך זו הוא מנציח את השקר.
- כשהיוגי מתבסס היטב בתנודה המקודשת של המציאות, הוא משתחרר מזרם התופעות ובדרך זו נהנה מחופש מוחלט והופך לאדון של גלגל האנרגיות.
- אני מוקיר את המילים הספונטאניות, הנפלאות של המאסטר שלי אשר אפשר לי לחצות את אוקיינוס הספק. מי ייתן ויהלום הידע יוביל את כל הברואים להכיר את טבעה האמיתי של המציאות ומי ייתן וישמרו הברואים על יהלום הידע הזה במקום העמוק ביותר בליבם.
סוף
* ביוגה זו המציאו היוגים הקדומים ריקוד מקודש הנקרא טנדוה (tandava) . בריקוד עתיק זה הגוף ואיברי הגוף נישאים בתנועות מעגליות על גלי הנשימה. בתחילה היוגי פותח את ידיו לצדדים, העיניים שלו שקטות מאד וכמעט סגורות, הלשון מנותקת מהחיך העליון והיא רפויה, הפרינאום (אזור חיץ הנקבים) פתוח, הנשימה חופשית. השכמות פתוחות כמו כנפיים. היוגי מדמיין את עצמו עירום, מרחף בחלל לגמרי לבד. בשלב הבא של הריקוד מגיעות תנועות עדינות מאד שהופכות להיות עוצמתיות יותר ויותר. היוגי מניף את רגליו, כל אחת בנפרד, לכיוון הידיים הפרושות לצדדים והתנועה הופכת להיות יותר מהירה. הפסל של שיוה הרוקד מראה בבירור את ריקוד הטנדוה העתיק שכמעט נשכח.
כדי להיות במצב תודעה בו נוכל לתפוש את רעיון האחדות, השלמות , היופי והנצחיות של הנשמה - אי אפשר לפסוח על תהליכים מכינים. יחד עם זאת, כדאי לזכור שכל תרגול באשר הוא, מהווה כלי להשגת מצב תודעה כזה ואין הוא המצב הזה עצמו. לכן, אין טעם לדבוק בכלים ולקדש אותם. אחרי שנים של התמדה והתמסרות לדרך מסוימת, תרגול מסוים או טכניקה זו או אחרת, מגיע שלב שבו אפשר להשיל מעלינו את אלה, לדבוק בחוויה עצמה, ליהנות מהחופש ולחייך.
כל הזכויות שמורות ©
