ראיון עם כריסטיאן פיזאנו
מראיינת: פסי פייג , מאי 2009 לפני הגעתו של כריסטיאן לארץ, נחשפתי לראשונה מקריאה באתר שלו לעובדה שהוא משלב את ידיעותיו בנושא השאיויזם הקשמירי *בהוראתו. מאחר ובתחילת דרכי ביוגה לפני כ- 30 שנה התחנכתי על ברכי תורה זו, על סודותיה ונפלאותיה (בכתב ובעל פה), נפעמתי לנוכח ההזדמנות לפגוש ולראיין את כריסטיאן פיזאנו. הראיון נערך בביתה של ריבי אחרי הסדנה בתל אביב בשבת. ישבנו ארבעתנו, כריסטיאן וגו'ון, ריבי ואני. לאחר שלימד,כריסטיאן העדיף ארוחת פירות בלבד, כך שהשיחה הלא רשמית בינינו החלה בנושא צמחונות ואוכל ומשם זרמה בטבעיות אל הנושאים האחרים. האם אתה צמחוני ? האם אכילת בשר נחשבת בעיניך כאהימסה ? פגשתי הרבה צמחונים שאוכלים אוכל הגורם לתסיסה במעיים, כמו סוכר למשל. אכילת לילה מאוחרת קשה מאד לעיכול. ביקום יש הקרבה רבה, הרבה מקריבים את עצמם, יש אוכלים ויש נאכלים וזהו, אין מעבר לזה. גם כשאנחנו נושמים יש המון בקטריות שנכנסות לגוף ומחוסלות בגוף, לכן ההשקפה שלי בקשר לאי אכילת בשר אינה קשורה לאהימסה. האוכל בשבילי הוא פונקציונאלי והוא קשור לתרגול שלי בשבילי, בתרגול היוגה שלי , בלי קשר למוסר ובלי קשר לאהימסה, עצם האכילה של הבשר לא מסתדרת לי, זה עניין של ויבראציות. התנוחות והפראניימה נועדו להפוך את ה- annamaya kosha לשקופה, הלא כך? לכן כדאי לאכול דברים קלים שיעזרו לשכבה הזו להפוך לשקופה ולא דברים שיכבידו עליה ויעבו אותה. המזון יכול להכשיל אותנו בדרך ולא רק בשר, מזון שיש בו יותר מידי סוכר או תבלינים או אם אוכלים מאוחר בלילה, אלה דברים שמקשים על הגוף. בשבילי האוכל הפך להיות פונקציונאלי למה שאני עושה. במיוחד בגלל הקונסטיטוציה שלי, היא נוטה להיות כבדה מאוד ולכן אני צריך להקפיד. איך הגעת ליוגה? לא בחרתי ביוגה. הלכתי לחוג כמו שאנשים הולכים לחוג ריקוד, רציתי להביע את עצמי. תחומים כמו ריקוד או מוסיקה או יוגה בוחרים אותך יותר ממה שאתה בוחר אותם. ג'ון מוסיפה: כריסטיאן התעניין בפילוסופיה ומשם הוא הגיע זה היה הקטליזאטור. נולדתי בצרפת להורים איטלקיים. דיברנו איטלקית בבית. הם עברו לצרפת ואני נולדתי בצרפת. למדתי פילוסופיה באוניברסיטה אבל עזבתי כי לא אהבתי את הסיסטמה, היא נראתה לי טיפשית. הלכתי לאגודה התיאוסופית, חיפשתי. הספר הראשון שקיבלתי שם היה של קרישנמורטי. בינתיים עשיתי גם יוגה, האתא יוגה, לא משהו ספציפי. בשלב די מוקדם התגלגל לידי הספר של איינגאר light on yoga וככה הכרתי את השיטה. אהבתי את היופי של האסאנות, הביטוי של הגוף. התנוחות נראו מאוד יפה, אבל מה שבאמת עניין אותי זה הפילוסופיה של היוגה. לפני שפגשתי את גורוג'י הייתי פעמיים בהודו. שנים תרגלתי רק עם הספר. נסעתי להודו כי התרשמתי מזה שמדינה כל כך גדולה עם כל כך הרבה אנשים מצליחה להכיל כל כך הרבה גישות ואפשרויות של קיום ואין דרך אחת והסקרנות שלי מגיל קטן הייתה ביחס לשאלות קיומיות. עניין אותי לדעת את סודות הקיום. בגיל 19 הגעתי להודו בפעם הראשונה, לאשראם בדרג'ילין למאסטר בשם kalu rimpushe, מקום בו מלמדים בודהיזם טיבטי. שהיתי שם זמן קצר אבל השוק שקיבלתי בהודו היה גדול מאוד. זה היה משהו אחר לגמרי ממה שחשבתי. כשהגעתי לא ידעתי הרבה אנגלית והגעתי לכלכתה בזמן המונסונים. זה היה הלם עבורי, הרגשתי את כעסה של האלה קאלי. לא היה שום דבר דומה לאגדות הרומנטיות שמספרים על הודו. כל הרעיונות שהיו לי נמחקו וראיתי מציאות אחרת לגמרי. אחרי שנתיים הגעתי שוב להודו וביקרתי בכמה וכמה אשראמים, ברישיקש ובעוד מקומות. רציתי ללמוד יוגה, רציתי לפגוש מאסטרים וללמוד משהו. תרגלתי בעצמי מהספר של גורוג'י ולא ידעתי אם איינגאר עצמו חי בכלל או איפה. לא אהבתי את האשראמים שביקרתי בהם כי ראיתי שהתלמידים שם הולכים בעיוורון אחרי המאסטר ומה שהם קראו לו יוגה ומדיטציה לא דיבר אלי. לא קיבלתי תשובות, לא הרגשתי שיש תהליך של חקירה או לימוד, מין הליכה עיוורת אחרי מישהו. זו הייתה אכזבה אבל אכזבה טובה כי הבנתי מה אני לא רוצה. לא רציתי להיות חלק מהחצר של איזה גורו. חיפשתי משהו אחר, חיפשתי תהליך של התעמקות. בשלב כלשהו אפילו הגעתי לפונה לאשרם של רג'ניש (אושו) והייתי שם, גם שם לא מצאתי את מה שחיפשתי. שישה חודשים הסתובבתי בהודו, פגשתי הודי שהיה בקרקס ויחד תרגלנו יוגה מאוד באינטנסיביות, תנוחות מאוד מסובכות, מאוד קשות. הוא לימד אותי יוגה של קרקס. הוא היה מבצע תנוחות מסובכות. אבל זו לא הייתה יוגה אמיתית, לא הייתה שם התבוננות, לא היה עניין של הוראות ומחשבה על דקויות ולא היה רעיון של רצף. אלה היו סתם תנוחות שעשינו יחד. יש לי תמונה שאני עושה urdhva dhanurasana והוא יושב לי על הבטן בpadmasana ומעשן סיגריה... לא הייתה שם הדרכה אמיתית ועזבתי. זה נשמע כמו באגדות, רק בפעם השלישית הגעת ומצאת ? בפעם השלישית הגעתי להודו לאשרם בלונבלה שנקרא kevalia dhamm . זה אשראם שנוסד על ידי קובליאננדה. עדיין לא ידעתי שום דבר על גורוג'י. לא ידעתי שאפגוש אותו. באשראם הזה דווקא מצאתי ספרים מאוד מעניינים על יוגה שסיקרנו אותי. ספרים כמו השיבא סמהיטה וגרנדה סמהיטה וספרים בנושא האתא יוגה. אבל בספרים האלה מדגישים מאוד את הקריות (תרגילי טיהור וניקוי בהאתא יוגה הקלאסית) וגם באשרם היו עושים המון קריות. אגב, גורוג'י מאד נגד הענין הזה. כשהייתי שם התגלגל לידי ספר של נואל פרז בו היא כתבה על איינגאר והעבודה שלו על ישורת הגוף. גיליתי איכשהו שגורוג'י חי והוא בפונה. נסעתי לשם אבל לא קיבלו אותי. צריך היה לבוא ברישום מראש ודרך מורה מוכר ואני הגעתי ככה סתם. חזרתי לאשרם ולא ידעתי מה לעשות. בסוף כתבתי מכתב לגורוג'י עצמו. הבנתי שרק הוא יכול להחליט אם לתת לי להיכנס. כתבתי לו שאני מתרגל מהספר שלו כבר שנים ארוכות ואני מחפש משהו ולא מוצא. אפילו צירפתי תמונות שלי בהן אני עושה את התנוחות. עשיתי זאת מתוך תמימות כלשהי. ברור שהן היו נוראיות אבל רציתי להראות לו שאני רציני וכנה. גורוג'י ענה לי ואמר לי לבוא. הגעתי ונשארתי 4 שנים. ההורים שלי שלחו לי כסף כדי להחזיק אותי שם. הם היו מאוד מיואשים ממני, חשבו שהשתגעתי. בכל זאת שלחו לי כסף במשך כל הזמן הזה ואני מעריך את זה. האם גורוג'י לימד אותך ישירות ? כן, ודאי. זה היה תהליך ארוך. כשהייתי שם, הייתי כמו משוגע, תרגלתי כל הזמן באינטנסיביות גדולה, הרבה כפיפות לאחור מאוד אינטנסיביות. תרגלתי באולם וגם בגראז' שהייתי גר בו. גרתי בגראז' עם קופים. כל היום הייתי סביב התרגול. זה היה מאוד אינטנסיבי. מה התרחש אצלך באותו זמן ? האם עברת תהליך טרנספורמטיבי? אני זוכר את ההערה הראשונה שגורוג'י העיר לי. הוא אמר לי שאני מותח יותר מידי את שרירי הירך ולא מותח בכלל את השוק. עשיתי המון טעויות, הוא התעצבן עלי. הוא שאל אותי על הרגל שלי ואמרתי לו שיש לי clap foot נולדתי עם כף רגל מסובבת וכל הרגל קצרה וחלשה מאוד. בגיל 7 עברתי ניתוח ברגל. גורוג'י אומר שהרגל היא רגל חולת פוליו ולא רק מסובבת. אני מאוד גמיש והייתי מתרגל כפיפות לאחור מאוד מתקדמות כל הזמן. גורוג'י הסתכל על התרגול שלי, הוא התייחס אלי בכעס אבל הוא כעס בצורה אוהדת, הוא אמר לי שהגוף שלי הוא כמו צמר גפן, כמו בננה רקובה, הכל מעוך בלי שום מודעות ושום כיוון. הוא אמר לי שאני צריך להתחזק, לבנות וליצור אחיזה פנימית. הוא לקח אותי למישהו שתרגל שם, מישהו מאוד חזק וקשיח וביקש ממני לסובב אותו, כשסובבתי אותו הרגשתי כמה הוא קשה, כמו אבן ואי אפשר היה להזיז אותו ואז גורוג'י אמר לי שאני צריך להיות כמוהו. הוא אמר שהתרגול שלי של כפיפות לאחור האינטנסיביות, לא רק שלא מחזק אותי אלא מייבש אותי ומחליש את מערכת העצבים. הוא גם אמר שנים אחר כך לי שבגלל הרגל הקצרה שלי, כל עמוד השדרה לא ממוקם טוב, צד אחד פונה פנימה, לתוך הגוף וצד שני יוצא החוצה ואם אני אמשיך עם התרגול שלי עמוד השדרה שלי יתמוטט וגם מערכת העצבים תתמוטט. גורוג'י הוסיף ואמר שאם אמשיך לתרגל באופן הזה הוא לא ימשיך ללמד אותי. באמת בתקופה שבה תרגלתי כך הייתי חולה כל יום בחום ושפעת. גורוג'י הדגיש שמעבר לחיזוק הגוף והשרירים אני צריך בעיקר לחזק את מערכת העצבים ולכן נתן לי תוכנית תרגול רסטורטיבית שיקומית שרק אותה הייתי צריך לתרגל.. עשיתי את התוכנית שהוא נתן לי, תנוחות כמו סרוונגסנה על כסא, חצי הלסנה, פשימוטנאסנה עם תמיכה לראש, ויפריטה קאראני, סטובנדה ועוד.. תרגלתי את האסאנות יותר משנה. רק אותה. נראה לי שמעבר לזה שהייתי צריך לעשות את התרגול הזה כדי להתחזק היה פה גם עניין שגורוג'י בחן אותי כדי לראות אם אני נשמע לו, מציית לו ואם אני רציני ומוכן ללמוד. הוא חינך מחדש את הגוף שלך ? לא רק את הגוף. לקח לי זמן להבין מה הוא רוצה ממני. הוא עבד אתי על תנוחות עמידה עם הטרסלר. מאז, המון שנים עבדתי עם הרעיון של חיזוק את הגוף ומערכת העצבים, להעיר את המקומות החשוכים וליישר את העקמומיות הפנימית. זה בהחלט לא היה רק הגוף שעבר שינוי. כשאתה מתבונן ממרחק, איך השפיע כל התהליך הזה על היחס שלך ליוגה ? זה תהליך שכולנו צריכים לעבור. נקודת ההשקפה שלי היא שאתה עובר תהליך כדי להבין שאתה לא צריך תהליך. הטכניקה באה מהתודעה אבל הטכניקה לא מובילה לתודעה. אתה מחפש משהו שהוא בעצם כבר אתה. האצבע שמצביעה על הירח אינה הירח. אתה צריך להבחין בין הטכניקה ובין התודעה. הטכניקה מגיעה מהתודעה אבל היא עצמה אינה מובילה לתודעה. האם זו נקודת המפגש בין התרגול של איינגאר ובין השאיויזם הקשמירי ? כן,בהחלט. זה מה שהרגשתי כשהייתי צעיר. אני נולדתי בכפר וכשהייתי צעיר מאוד הייתי נוהג לשכב על הגב בחוץ מתחת לשמיים צופה בכוכבים ומתחבר לתחושת אינסוף, מרחב ללא גבולות. באופן טבעי וספונטאני. אחרי שנים התברר לי שזו אחת מסוגי המדיטציות שנהוגות בויגיאנה בהאירוה (טכסט השייך לשאיויזם הקשמירי המתאר 112 דהארנות. פ.פ.) המרחב הזה חסר הגבולות שהוא טבענו האמיתי, הוא מי שאנחנו ואנחנו לא הופכים להיות משהו שהוא כבר אנחנו. האם עדיין אנחנו צריכים לעבוד ? אדם עושה מה שהוא חייב לעשות בהתאם לטבע שלו ובהתאם לתשוקות שלו. הרעיון הוא שאדם לא חייב לעשות כלום, הוא לא חייב, אבל הוא עושה, גם אם הוא לא רוצה לעשות הוא עושה מה שהטבע שלו מוביל אותו לעשות. כל דבר שאנחנו עושים אנחנו עושים כתוצאה מהטבע שלנו, מהתשוקות ומהנסיבות. אך אנשים משתמשים באמת הזו כתירוץ לא לעשות כלום, הלא כן ? אם אני כבר שלם, אז מה נותר לעשות ? אנשים משתוקקים לשלווה. זה טבעם. אך אינם יכולים לעשות או לא לעשות כדי להשיג את השלוה.אין משהו שעוזר או מכשיל את עובדת טבענו האמיתי. אם אתה עושה יוגה או לא, יושב בבית, יוצא לדיג, זה אותו דבר אתה עושה דברים בהתאם לנטייה שלך. כל מה שאתה עושה וכל מקום שאתה נמצא בו אלה התנאים הטובים ביותר עבורך. אני עשיתי את דרכי כי אלה היו הנסיבות שלי. בבהגוודגיטה קרישנה אומר לארג'ונה שהוא (קרישנה) ורק הוא ה"עושה". לכל אחד הנסיבות שלו להביא אותו למקום של שלוה. בגלל הטבע שלנו ובגלל התשוקות שלנו אנחנו לא יכולים להימנע מלעשות. לפעמים אדם חושב שבמקום אחר יהיה לו יותר טוב ואז הוא הולך לשם ומגלה שזה אותו הדבר. ההתנסות מתקיימת ונמצאת רק כדי שתבין שאין מה ללמוד. אין נסיבות טובות יותר או פחות. כל אחד יש לו את הנסיבות שלו וכולנו מחפשים את השלווה העמוקה כמו בשינה עמוקה. כמו שאמרתי ביום חמישי בסדנה שאם מישהו עושה פדמאסנה ומישהו שלידו לא עושה פדמאסנה, זה לא אומר שהוא מרגיש פחות ממי שעושה את התנוחה. כל אחד מרגיש וחש את מה שהוא חש וזה לא משנה אם הוא עושה את התנוחה. כך שבעצם לא צריך לעשות כלום חוץ ממה שיוצא. התנוחה, לדעתי, היא טקסט מקדים, היא מכוונת לשקט נפשי וליציבות. היא גם משקפת את היציבות או את חוסר היציבות שהאדם נמצא בה באותו רגע. בגלל שכולנו מכירים את התחושה של שלווה עמוקה כולנו מחפשים אותה בכל דבר שאנחנו עושים. התנוחה היא דרך לחפש את אותה שלווה ויציבות. רוב הפעמים, כשמתרגלים תנוחות, אנשים כופים על הגוף שלהם לעשות דברים. אני לא אגיד ולא אומר לאנשים תמתח יותר את הרגל, אתה צריך למתוח יותר את הרגל כיון שיש בזה מסר שהוא לא בסדר ובעיני האדם הוא בסדר כפי שהוא. כפי שהוא עכשיו זה טוב וזה בסדר. אני יכול לתת עוד הוראות ולכוון בגדול לעבר המתיחה אבל אני לא אפנה אליו באופן ישיר ואגיד לו שהוא צריך למתוח יותר. הבעיה היא שאנשים ממילא מרגישים שהם לא בסדר. הם מרגישים לא טוב עם עצמם, שהם לא עושים מספיק או לא עושים טוב וממילא הם הורסים לעצמם את שלוות הנפש. מבחינתי התרגול לא שווה אם הוא לא מפנה את המתרגל לעבר טבעו האמיתי שהוא שלווה. צריך לזכור זאת ולא להתבלבל. אנחנו לא הביטוי אלא המודעות עצמה, אנחנו התודעה הטהורה. ממילא כל מה שלמדנו יעזוב אותנו, אנחנו נישאר בלי כלום ומה שיישאר הוא התודעה הטהורה. אתה חוקר ומכיר את מה שאתה לא. כשאתה עושה תנוחה ומרגיש לחץ בברך, אתה מבין באותו הרגע שאתה לא הלחץ בברך אלא שיש ברך שהיא לא אתה ויש בה לחץ שגם הוא לא אתה. ככה האדם לומד בעולם על כל מה שהוא לא. אתה יכול לדעת רק מה שאתה לא. כמו שכתוב: העיניים לא יכולות לראות את עצמן, הלשון לא יכולה לטעום את עצמה וגם האדם לא יכול לדעת את המהות הפנימית שלו כי היא הדבר עצמו שיודע. האם אתה מאמין בנצחיותה של הנשמה ? יש כמה אפשרויות להסתכל על זה. הבודהיזם אומר שיש זרימה של התרחשויות ואין אטמן בפנים. הכול זורם ונעלם. האדוויטה וודאנטה טוענת שיש ברהמן והוא הדבר היחיד שקיים, כל העולם החיצון הוא אשלייה (מאיה) אחת גדולה ולא קיים. השאיויזם הקשמירי טוען שיש גם וגם. התודעה תמיד תדע את עצמה זה הולך וחוזר. אתה לא יודע ולא צריך לדעת. הרצון לידיעה בא מתוך פחד. התחושה שצריך לשנות משהו, לדעת משהו, עולה מתוך פחד אבל אין צורך לדעת כלום. כל הידע נעוץ בפחד, אתה מחפש משהו חיצוני שיגיד לך שילמד אותך שיגיד לך מה הנכון ומה קורה. אבל לא צריך לדעת. בתהליך התרגול חוקרים ורואים את הכיווצים ואת הפחדים הפנימיים. כל מה שאנחנו עושים בחיים זה להיצמד לדברים, להיצמד לידע ובתרגול אנחנו חוקרים את השכבות האלה של ההיצמדות ומשתחררים מהן. אנחנו מבינים שההיצמדויות האלה הן לא אנחנו. יחסים מלמדים את האדם על עצמו. ביחסים אתה מבין את עצמך ואת הפחדים שלך. ביחסים שלי עם ג'ון (בת הזוג שלו) ראיתי כמה אני דיקטאטור שרוצה שהכול ילך לפי מה שאני חושב. הבנתי שככה אני גם מתייחס לעצמי עם עצמי. הבנתי את הפחד שלי ואת המוגבלות שלי. זו העבודה. החיים זה יחסים, כל היחסים עם כל האנשים שמסביב מלמדים אותנו על עצמנו. התרגול עוזר לראות את זה. מעניין שלפעמים התרגול גם יכול לשמש בדיוק ההפך. הוא יכול לשמש כמשהו להתחבא מאחוריו ולהימלט אליו כדי לא להתמודד עם אנשים ויחסים. ואז האדם מתרגל עוד ועוד. ככל שהוא מתרגל יותר, ככה העולם מפריע לו יותר. כל דבר מפריע לתרגול ומשבש את התרגול והוא הופך בסוף לפאשיסט. הצעד הראשון הוא לזהות את זה. הטבע שלנו הוא ליהנות. אנחנו נועדנו ליהנות. כל יום, כל אחד חווה את הכניעה שבשינה. אנחנו מוותרים על הכול כדי ללכת לישון. מה אתה יכול להגיד על יחסי גורו תלמיד? קודם כל התלמיד לא נכנע לגורו. אין עניין של כניעה. תלמיד, או כל אדם אחר, אינו מתמסר לדברים ולא נכנע להם אלא שהדברים עוזבים אותו. דברים נוטשים אותך כשאתה לא צריך אותם יותר. אי אפשר להיכנע באופן אקטיבי. כשאין צורך בדברים הם פשוט נוטשים אותך. יש שני סוגים של גורו: sat-guru זה גורו שמראה לך מי אתה. שמכוון אותך להוויה שלך. Upa-guru הוא גורו שמלמד אותך טכניקה של משהו, נאמר ריקוד. יחסים זה רעיון שמבוסס על הפרדה. יחסים הם בין אדם לסביבה שלו, אנשים או אובייקטים אחרים. כשהאדם ביחסים הוא מאמין שהאדם שמולו נפרד ממנו. שהוא משהו אחר. הוא חושב שאם הוא רוצה לזכות באהבה שלו הוא צריך להיות משהו , אם הוא חושב שהוא הכעיס אותו הוא ינסה לרכך או לפייס. כל זה מושתת על תפיסה של הפרדה. אבל הפרדה זו אשליה של המוח. המוח אוהב את ההפרדה כי הוא אוהב להרגיש מיוחד ואחר. הוא אוהב לראות את עצמו כמשהו אחר וכך הוא יכול להעריץ את עצמו על הישגים שהשיג. Sat-guru ילמד אותך שאתה בעצם לא נפרד. אין הפרדה. הכל קרוב והכל קיים ביחד. מורה ותלמיד הם ביטויים של אותה תודעה אחת המשתקפת בשתי הדמויות שהן בעצם אחת. ברצוני להודות לך בשם מתרגלי איינגאר בישראל, על סדנה מרתקת ותובנות עמוקות שהבאת אלינו בהוראתך המיוחדת. נשמח לארח אותך שוב אצלנו בקרוב ! *מאמרים נוספים בנושא השאיויזם הקשמירי: