שורש הצמחונות

ג'ניפר בארט

יוגים מודרניים נאבקים עם השאלה אם באכילת בשר יש תשובה בתבונה העתיקה.

תשאלו כל יוגי להסביר את התזונה שלהם ואתם תקבלו תשובות מגוונות כמו הסגנונות של התרגול שלהם. הרבה שומרי מסורת רואים את היוגה מקושרת עם דרך ללא אכילת בשר, מצטטים המון כתבים הודים עתיקים כדי להסביר את האמונה שלהם. אחרים שמים פחות משמעות באמרות עתיקות כמו "שחיטה של בעלי חיים חוסם את הדרך לגן עדן" (דהרמה סוטרה) מאשר מה שיש לגופם לומר. אם אכילת בשר גורמת להם לבריאות וכוח, הם טוענים, אז זה חייב להיות הבחירה הנכונה להם – וליוגה שלהם.    

למגוון הרגלי התזונה של היום נראה שיש התקדמות חדשה, אבל אם תחפרו אחורה לרשומות ההיסטוריות, אתם תמצאו מסורת ארוכה של ויכוח אתי עם כבוד לבעלי חיים. אכן, העמדות הרבות שיש ליוגים על צמחונות משקפות את השינוי העדכני בויכוח שהתחיל לפני אלפי שנים.

הויכוח העתיק

ההיסטוריה של הצמחונות בהודו החלה בעת הוודית, תקופה ששררה בין השנים 4000 ל 1500 לפני הספירה, תלוי את מי שואלים. ארבע כתבים קדושים אשר ידועים כוודות הם הבסיס של החשיבה ההינדית המוקדמת. בין הפיוטים והשירים אשר מוסברים עם הערצה לכוח המופלא של הטבע, אנו מוצאים רעיון מתפתח שמבסס את הצמחונות ביובלים מאוחרים יותר. "המושג של גלגול נשמות... מופיע לראשונה בריג ודה," מסביר קולין ספנסר בספרו צמחונות: ההיסטוריה. "בתרבות הטוטמיסטית של הפרה אינדוס, הייתה תחושה של אחדות עם הבריאה." אמונה נלהבת של רעיון זה, הוא טוען, תביא לעליה בצמחונות בהמשך.    

בכתבים עתיקים עוקבים, כולל את האופנישדות, הרעיון של תחיה נוצר כנקודה מרכזית. בכתבים אלו, לפי קרי ולטרס וליסה פורטמס, עורכים של צמחונות דתית, "אלים לוקחים צורה של בעלי חיים, לבני אדם יש גלגול של בעלי חיים, ולבעלי חיים יש גלגול של בני אדם." כל היצורים הכילו את הנשגב, כך שבמקום להיות קבועים בזמן, החיים היו נוזלים. (לפרה, טוען ספנסר, יש 330 מיליון אלים ואלות. להרוג אחת יביא אתכם 86 גלגולים אחורה). שוב, הרעיון שהבשר שנמצא בצלחת חי פעם בצורה אנושית, הביא לחוסר תאבון.    

קו מנחה של תזונה נהייה מפורש יותר מאוחר בחוקים של מאנו, נכתבו בין 200 לפני הספירה ל 100 לספירה, אומרים ולטרס ופורטמס. בכתב זה, אנו מגלים שהחכם מאנו לא שופט רק את אלה שאוכלים בשר."הוא אשר מאשר שחיטה של בעל חיים, הוא אשר חותך אותו, הוא אשר הורג אותו, הוא אשר קונה או מוכר אותו, הוא אשר מבשל אותו, הוא אשר מגיש אותו, הוא אשר אוכל אותו, חייבים כולם להיחשב כשוחטים של בעל החיים." 

הבהגוואד גיטה, אפשר לטעון שהוא הטקסט הכי משפיע של המסורת ההינדית (נכתב בין המאה הרביעית ולמאה הראשונה לפני הספירה), חיבר את הטיעון הצמחוני עם קווי ההנחיה התזונתיים. הוא מפרט שמאכלים סאטוויים (חלב, חמאה, פירות, ירקות, ודגנים) "מעודדים חיוניות, בריאות, הנאה, כוח וחיים ארוכים." מאכלים רג'אסטיים מרים, מלוחים וחמוצים (כולל בשר, דגים, ואלכוהול) "יוצרים כאב, מחלות, ואי נוחות." בשלב התחתון יש הקטגוריה הטמאסית: "מעופש, מבושל יתר על המידה, מזוהם" כולל מאכלים רקובים וטמאים. הסברים אלה התבססו, נהיו הקווים המנחים אשר יוגים רבים הולכים לפיהם.      

סתירה רוחנית

הנושא של הצמחונות גדל ככל שעבר הזמן, בזמן שמסורת אחרת – קרבן בעלי חיים – נמשך לצידו. הוודה הדומה אשר משבחת את המעלה של הטבע גם מדגישה את הצורך בקרבן בעלי חיים לאלים. הדו קיום הלא קל הזה בין הנטייה העולה של הודו לצמחונות וההיסטוריה שלהם עם קורבן בעלי חיים המשיך במשך מאות של שנים, אומר אדווין ברייאנט, פרופסור להינדואיזם באוניברסיטת רוטגרס. לעיתים קרובות הקונפליקט עלה בדפים של אותו טקסט.  

חכם מאנו, לדוגמה, מגנה את המנהג של אכילת בשר, בכך "אין חוטא גדול מזה מאשר אדם אשר מחפש להגדיל את נפח בשרו על ידי שימוש בבשר של בעלי חיים." אבל חסידים אורתודוקסיים של התרבות הוודית – כולל את מאנו – היו "מאולצים להרשות את הביצוע של קורבן בעלי חיים." אומר ברייאנט. בסופו של דבר, אי הנוחות של רבים בהודו העתיקה הביאה לסיום של המסורת הזו.

כמה מסורתיים אורתודוקסיים, לדוגמה, הרגישו לא בנוח לאתגר את הכתבים העתיקים מתוך כבוד למה שהם האמינו היו מקור הכתבים מהאל. למרות זאת, הם גינו את המנהג של אכילת בשר יומית, בנוסף הם הציבו עוד תנאים לקורבן בעלי חיים בכך "המסורת צברה תוצאות קארמיות נוראיות אשר גברו על כל היתרונות שנרכשו," מסביר פרופסור ברייאנט בספר הנושא המשותף: בעלי חיים בדת ואתיקה, נערך על ידי קימברלי פאטון ופאול ואלדו.    

אחרים פשוט סוברים שהכתבים העתיקים הם לא מעודכנים, ויצרו קבוצות כמו ג'אינה ובודהיסטים. לא קשורים עוד לרשות הוודית, אומר בראיינט, הם "יכולים לבוז את כל תרבות הקורבן ולהטיף על אהימסה חופשית," או דוקטרינה של הימנעות מאלימות. מושג זה של אהימסה, אשר הגן עליה מאהווירה במאה השישית לספירה, עלה כגרעין הויכוח על צמחונות בעת החדשה.   

חכמים הודים אחרים חיזקו את הנושא של צמחונות. סוואמי ויוקאנאנדה, אשר כתב לפני מאה שנה, הצביע על הקשר שיש לנו עם בעלי חיים: "האמבה ואני הם אותו דבר. ההבדל הוא במעלה אחת, ויוצרים את ההיבט של חיים עליונים, כל הבדל אחר נעלם." סוואמי פראבהופאדה, מלומד ומקים של אגודת מודעות קרישנה, הציע הצהרה בוטה יותר: "אם אתה רוצה לאכול בעלי חיים, אז [אלוהים] יביא לך... את הגוף של נמר בגלגול הבא כך שתוכל לאכול בשר בחופשיות."

בהרבה תרבויות היום, בעלי החיים גברו על הפולחן של קרובן, אבל לא אכילת בשר. קבוצות של יוגים חיים ואוכלים עם ההבנה שהציג ב.ק.ס איינגאר, שתזונה צמחונית היא "הכרח" לתרגול של היוגה. אבל יוגים אחרים מוצאים שבשר הוא דלק חיוני, בלעדיו התרגול שלהם סובל. חסידי יוגה אלו עדיין יושבים על הגדר כאשר עולה שאלת אכילת בשר.  נראה שהתחשבות מהורהרת, מכוונת ולפעמים מאתגרת בצמחונות היא בעצם הדעה הרווחת במסורת הרוחנית ההודית.